מלבד העובדה כי מדובר באחד מאמני האנימציה הגדולים שידעה האנושות, הייאו מיאזאקי הוא גם איש יח"צ שיודע, במתכוון או שלא, ללחוץ על הנקודות הרגישות ביותר של המעריצים שלו. ולא, אין הכוונה לאיכות של סרטיו, אלא על ההטרלות בכל הנוגע לפרישה/לא פרישה שלו. חברים, האיש מתעלל בנו כבר יותר מעשרים שנה. אחרי ההצלחה המסחררת של "המסע המופלא" (2001), מיאזאקי הכריז לראשונה על פרישה, רק כדי לחזור בו שלוש שנים אחר כך ולביים את "הטירה הנעה". ואז הגיעה שוב הכרזה על פרישה וחוזר חלילה. אז אם זה לא שיעור יפני ביחסי ציבור, מה כן?
הסקרנות הגוברת לגבי סרטו החדש של הבמאי בן ה-83 היא תולדה מובנת מאליה של ההתרגשות מחזרתו אל זירת האנימציה, בה הוא קיבל מעמד של אליל, סוג של בודהה אליו עולים לרגל לקבל ברכה מצוירת. "הילד והאנפה", שזכה בפרס גלובוס הזהב לסרט האנימציה הטוב ביותר ומועמד לאוסקר בקטגוריה, כבר הוכתר בפי כל כמכתב הפרידה המושלם של הבמאי מהתעשייה ולא פחות מיצירת מופת, אז כשניגשים לביקורת על סרט של מיאזאקי, אוטר לכל דבר ועניין, זה תמיד נעשה בחרדת קודש ובכבוד גדול. גם אל הסרט הזה הגעתי מוכן מהבית עם חמישה כוכבים מוזהבים בכיס הז'קט, אך ככל שחלפו הדקות, גיליתי שחמישיית כוכבים מנצנצת כנראה לא תהיה פה.
העלילה מיאזאקית קלאסית. שנה לאחר שאימו נהרגה בשריפה בבית חולים בטוקיו, אביו של מהיטו נישא בשנית לדודתו נאטסוקו. הם עוברים לגור באחוזה בעיירה כפרית הרחק מהעיר הגדולה, אך מהיטו אינו מצליח להסתגל לחייו החדשים, כל שכן לעובדה כי יש לו אמא חורגת. בצר לו, הוא רודף אחרי אנפה אפורה ומסתורית המציקה לו ומובילה אותו למגדל נטוש באמצע היער, דרכו הוא מגלה עולם מקביל וקסום. במסע ההשלמה שלו עם עצמו, מהיטו נתקל בשלל דמויות משונות ומוזרות: בקיריקו האמיצה ובילדה מכשפת בשם הימי. הנוכחות של מהיטו בעולם המקביל מאלצת אותו להתייצב באומץ מול השדים שלו, להכיר בנאטסוקה כאימו ולהתמודד עם האבל שמלווה אותו.
הסרט פועל לפי דפוס החוקים הבלתי כתובים של מיאזאקי. הוא מתפאר בכל המוטיבים והאלמנטים שהבמאי היפני הרגיל אותנו אליהם. זה כמובן נאמר בחיוב, אבל ברטרוספקטיבה ומכיוון שהוא לא מחדש דבר, זו אחת הבעיות הגדולות של הסרט. האנימציה, עיצוב הדמויות והצבעוניות השופעת בכל פריים עשויים לעילא. אבל זו לא חוכמה, רק תגידו "מיאזאקי" ויש לכם אנימציה משובחת על השולחן ארוזה יפה. נחמד לראות כיצד הוא לא נכנע לתכתיבים החדשים של הענף ונשאר נאמן לאנימציה הקלאסית והטובה, זו שאנחנו מאוהבים בה כבר יותר מארבעה עשורים. אבל הוא לא מנסה להמציא מחדש את הגלגל שהוא בעצמו הניח בשבילו את היסודות, וזה קצת מעצבן.
אי אפשר להשוות סרטים של מיאזאקי לשום דבר אחר חוץ מאשר לסרטים של מיאזאקי. הדעה הרווחת היא כי היצירה הגדולה שלו היא "המסע המופלא" (מה שנכון), ולאורך השעתיים של "הילד והאנפה" לא הצלחתי להימנע מהשוואות חוזרות ונשנות בניסיון להבין מה גרם לי להתאהב בצ'יהירו, גיבורת הסרט ההוא, דבר שלא אוכל לומר לרגע על מהיטו. צ'יהירו היא דמות עגולה, מנומקת וכתובה היטב עם מטרה ברורה, אופי מברזל יצוק והחיבור אליה קורה מעצמו. לעומתה, מהיטו הרבה יותר שטוח ובעיקר לא מעורר רגש בשום שלב, דבר המקשה על החיבור בינו לבין הצופה. בנוסף, הסיפור של "המסע המופלא" הרבה יותר חזק, פועם בעוצמה ואינטנסיבי, כאשר "הילד והאנפה" אמנם מציע קצב הרבה יותר רגוע, אבל לא בנוי באופן כזה שלופת את הצופה בחוזקה בגרון וירתק אותו. היכולות הפנומנליות של מיאזאקי להעביר את הדמויות שלו כברת דרך עמוסה באירועים מצמיתים עד לגילוי העצמי המיוחל לא באות לידי ביטוי במקרה הזה.
המעריצים השרופים יחככו ידיהם וילקקו שפתיים במהלך הצפייה בסרטו (אולי) האחרון של הייאו מיאזאקי ויש להם מספיק סיבות טובות לכך. יד האומן שלו ניכרת בכל שוט, בכל סצנה ובצבעים המרהיבים. הדמיון הפרוע שלו, הדמויות ההזויות והחד פעמיות, הפסקול המרגש – הכול שם. אך כשאין יסודות בסיסיים של סטוריטלינג קולנועי מרתק ודמות ראשית שתישא את כל זה על כתפיה בהצלחה, הכול מאבד משמעות והסרט חולף מעל לראש – בדיוק כמו אנפה.