הם תמיד עומדים בחזית. זאת אומרת, פחות עומדים אלא יותר נופלים, חוטפים, מתפוצצים או נשרפים, ולרוב אנחנו שוכחים שבלעדיהם כמעט אף סרט לא היה יכול להתקיים. לא, אלו לא הפיוזים הקצרים של פרימדונות או במאים עצבניים על הסט, אלא הכפילים (או פעלולנים) – אולי המקצוע הכי כפוי טובה בהוליווד. בהיעדר גוף רשמי שאוסף מידע בנושא הזה, אפשר רק לנסות ולהעריך את מספר הפעלולנים שמצאו את מותם על הסט במהלך השנים, או במקרה הפחות גרוע, נפגעו בצורה קשה.

"הכפיל", שעלה לאקרנים בישראל היום, נותן את הבמה ואת הכבוד הראוי שמגיע לאנשי הצללים, אלו שמסכנים את חייהם בעבור משכורת זעומה כדי שכוכבים כמו (לא אתה טום קרוז) דה רוק, דניאל קרייג, ג'ייסון סטיית'האם וחבריהם לא יצטרכו. זה לא מפתיע. במאי הסרט דייוויד ליץ' היה כפיל בעברו. ליץ' גם אחראי לכמה סרטי אקשן מצוינים מהעת האחרונה, רובם מאופיינים בתנועות מצלמה מהירות, סצנות אקשן תזזיתיות והומור. ב"הכפיל" הוא משווה ומעלה עם נוכחותם של ראיין גוסלינג ואמילי בלאנט.

עלילת "הכפיל" מבוססת ברפרוף על סדרה משנות השמונים בעלת אותו השם בכיכובם של לי מייג'ורס והת'ר תומאס. גוסלינג הוא קולט סיברס, כפילו השרמנטי של טום ריידר (אהרון טיילר-ג'ונסון), כוכב הוליוודי דוש ומלא בעצמו. קולט מנהל עם הצלמת ג'ודי מורנו (בלאנט) מערכת יחסים בלתי פורמלית, שהיא פשוט סטוץ מתמשך. אחרי תאונת עבודה קשה שבעקבותיה הושבת ופרש מהמקצוע, קולט נקרא בחזרה אל הדגל על ידי גייל (האנה וודינגהאם), מפיקת סרטים חלקלקה, כדי לעבוד בסרט חדש אותו ג'ודי מביימת. כשהכוכב הראשי של הסרט מסתבך עם האנשים הלא נכונים, קולט מתגייס למשימה כדי להחזיר אותו אל הסט ולסיים את הצילומים.

עד כה חודש אפריל מסתמן כרותח ביותר ובהתאמה לכך, "הכפיל" מכיל בתוכו את כל המרכיבים שבעזרתם בונים להיט קיצי: שני שחקנים ראשיים מוכשרים ויפים, עלילה קלילה, סצנות אקשן מגניבות ואחלה של פסקול (ותודה לאל על להקת KISS). ליץ' כבר הוכיח לא פעם, לא פעמיים ואפילו לא שלוש שהוא יודע איך מבשלים להיט. הבמאי, שהביא לנו את "דדפול 2" הנהדר ואת "רכבת הקליע" המפתיע, מנצל את ההזדמנות ומקדיש הסרט למקצוע שהכי קרוב לליבו - והוא עושה את זה עם קילוגרמים של חן וטונות של הומור אופייני. לעזאזל איזה כיף של סרט זה, שבמהלכו ליץ' יורה חיצים סרקסטיים לכל עבר, צוחק על הוליווד ללא הפסקה ועושה חלוקה ברורה של מי הנבלים ומי הגיבורים האמיתיים בעיר הסרטים (נחשו באיזה צד נמצא המפיק). לקינוח הוא מפנק בהופעות אורח מפתיעות של שחקני עבר והווה.

בין גוסלינג לאמילי בלאנט יש כימיה נהדרת. תכל'ס, בין כל השחקנים כאן יש חיבור יוצא מן הכלל. אם בכל זאת רוצים להתאמץ, אז אפשר להכתיר את האנה וודינגהאם בתור החוליה החלשה, דווקא בתור הנבלית. אבל למה להיות קטנוניים? כל אחד מחברי הקאסט של "הכפיל" ראוי לאזכור חיובי, במיוחד וינסטון דיוק הנהדר שגונב את ההצגה בתור דן טאקר, מתאם פעלולים מגודל שיורה טקסטים ורפרנסים לסרטים בכל הזדמנות. בכלל, התסריט של דרו פירס עמוס עד לצוואר ברפרנסים ליצירות קלאסיות אחרות, אחד מהם לסדרה "מיאמי וייס" בסצנה נהדרת.

אולי זו ביקורת משתפכת מדי, ובכל זאת, קשה לחפור בקרביים של "הכפיל" ולמצוא בו דברים שפחות עובדים. הוא מתקתק כמו שעון שוויצר, ההומור, האהבה והאקשן שבו מתזומנים בצורה נפלאה בתסריט מחודד ומדויק. זה לא סרט מתוחכם ובהחלט ראוי להיכנס לקטגוריית "סרטי הפופקורן", שלא מצריכים ניתוחים מרחיקי לכת, אבל זה גם לא סרט דבילי שהופך את הצופה לזומבי. זו קומדיית אקשן רומנטית מגניבה, מקפיצה ומצחיקה שלגמרי שווה את הזמן והכסף שתוציאו על כרטיס.