הנה משהו שחלקכם במקרה הטוב כבר הספיק לשכוח או במקרה הגרוע יותר - פשוט לא יודע: עבור משחקם בסרט ששמו מתנוסס בטייטל של הביקורת הזו, קטפו רועי ניק ודרור קרן את פרס השחקן הראשי הטוב ביותר ואת פרס שחקן המשנה הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר האחרון.
לצערם של המפיצים חודש אחרי הטקס נחתה עלינו פצצה בדמות 7 באוקטובר, ופרצה כאן מלחמה שנמשכת כבר קרוב לחצי שנה. אז כמו שאיש חכם בשם סרג'יו קונסטנצה השכיל לשיר: "מלחמות ישנן בשפע וצרות פה - לא חסר". רק עכשיו, כשערפל המלחמה מעט התפוגג (או לפחות חלק ממנו), "בית", סרטו החדש של הבמאי והתסריטאי בני פרדמן, הגיע סוף סוף לאקרנים.
במרכז העלילה נמצא יאיר קפלן (רועי ניק), אברך ירושלמי צעיר, נשוי פלוס ילד, שמואס בלימוד הגמרא וחולם בהקיץ על פתיחת חנות מחשבים כדי לפרנס את משפחתו, ללא תלות בחסדים ובכסף של חותנו. מנגד, אשתו נאווה (ירדן תוסייה כהן) מעדיפה לעבוד שעות נוספות, רק שימשיך ללמוד. היחיד שמאמין בו הוא חברו יוסי גרייזמן (רועי וינברג), תחמן חביב אך לא מזיק. לאחר שהוא מגשים את חלומו, יאיר נתקל בהתנגדויות והתנכלויות אלימות מצד הכוח החרדי השולט בשכונה בראשותו של הרב דוידוביץ' (דרור קרן).
"בית" מצטיין בכמה פרמטרים, כשהבולט בהם הוא התסריט שכתבו בני פרדמן ודרור קרן. הוא מלא בניואנסים מהעולם החרדי, בפיקים דרמטיים מצוינים ורגעי הומור ומתח טובים. הוא נתמך בשלד עלילתי חזק ונרטיב מרתק אך לא מורכב מדי, מעט נוסחתי אפילו. עם זאת, שניהם נשארים יציבים עד סופו (בכל זאת, שני החברים עמלו על התסריט במשך שבע שנים).
הדיאלוגים הטובים ביותר בסרט שמורים לניק ותוסייה כהן. מערכת היחסים של נאווה ויאיר מטופלת בעדינות וסוחפת את הצופה לתוך רכבת ההרים הרגשית ומלאת התהפוכות שהיא. הביצועים של ניק וכהן טובים מאוד ומנפיקים כמה מהרגעים האותנטיים יותר של הסרט וזה לא במקרה, שכן פרדמן ביסס אותה על מערכת היחסים שלו עם אשתו.
במהלך הסרט, יאיר מואשם על ידי הרב דוידוביץ', סוג של דון קורליאונה של שכונת גאולה החרדית, עסקן וציניקן, במכירת שרצים (נגני MP3) לילדי השכונה - מה שעשוי לטענתו לגרום להם להימנע מלימוד תורה ולהיכנע ליצר הרע. דרור קרן, שמגלם דמויות חביבות בדרך כלל, מפתיע בתור הנבל האולטימטיבי; שקט, בעל הגיון מעוות אך מנומק, שנוא, מחריד ומטריד. יכול להיות שיהיו כאלה שיאשימו את פרדמן בשנאת חרדים, אבל הוא שופך כאן את סיפורו האישי ואת החוויות שלו מהעולם החרדי, אז רק על התעוזה ואומץ הלב מגיע לסרט הזה כוכב אקסטרה.
פרדמן וקרן מבצעים מהלכים זהירים ובחירות מחושבות, ולא נסחפים לרגשנות מוגזמת של אופרות סבון סוג ד' או מניירות מיותרות וזניחות. זה הופך את "בית", עם כל העצבים הרופפים של הדמויות שלו והתחושה הכאוטית המכבידה והמעיקה של סוף העולם שמלווה חלק ניכר מהסצנות, לסרט מדויק, מהודק, מותח ומהוקצע. "בית" יודע בדיוק מה הוא רוצה להיות ואיזה רגש הוא מבקש לסחוט מהצופה.
מדובר בסרט סוחף, מטלטל ומרגש, שמתובל באלמנטים של מותחני פשע רוויי אלימות וסרטי מאפיה סטייל "החבר'ה הטובים" עם גנגסטרים מעונבים לבושים בחליפות. רק שהפעם את הגנגסטרים החליפו ה"משגיחים" החרדים ובתפקיד ראש המאפיה קיבלנו את דרור קרן הנפלא באחד התפקידים המפתיעים שלו. יחד עם רועי ניק, השניים מצדיקים כל גרם של מתכת שמרכיב את פרסי האופיר שבהם זכו.