קשה לכעוס על "כל מה שאני יכולה", בין השאר בגלל שהוא בא בכוונות טובות, ובדרך הוא עוצר בכמה וכמה תחנות מכובדות. מצד שני, קשה להרעיף עליו שבחים, בין השאר בגלל שביציאה ממנו קשה היה לי לצאת עם מסקנה שאינה "מה, זהו?". מדובר בסרט מהסוג שמתייצב בצד של הטובים: הוא עוקב אחרי הטובות לקרב, אלה שעושות מה שצריך כדי לשלוח לכלא גברים שיש לנעול מאחורי סורג ובריח. הוא עושה זאת במספיק חן ומקצועיות כדי להצדיק את 87 דקותיו, אבל בסופו של דבר, התחושה שעולה ממנו היא שהשלם לא עולה על סך חלקיו.
אנחנו עם רעות, פרקליטה צעירה ומוכשרת שמובטח לה תיק יוקרתי שכולל הון שלטון ואת כל הג'אז הזה, אבל בדרך אליו עליה לעבור בתיק משמעותית פחות כיפי: תקיפה מינית. רעות מייצגת את המדינה בתביעה נגד גבר החשוד באונס; העדה בתיק היא אפי, אישה צעירה שמאשימה את אותו גבר במספר פגיעות מיניות שאירעו כעשור לפני כן, כשהייתה בת 12 ושמרה על ילדיו. הוא איש משפחה אמיד, ויכול להרשות לעצמו עורך דין יקר ואכזרי; אפי, מצידה, עדיין מנסה - בסיוע בת הזוג שלה - לאסוף את השברים. אבל אפי בעיקר מנסה לשאת עיניים לרעות בתקווה שתגן עליה ותתקוף את האדם שפגע בה כמו שהסניגור שלו תוקף אותה. העניין הוא שרעות לא מחוברת במאה אחוז לתיק הזה: יש לה חזית אחת לנהל מול אמא שלה, שרק רוצה לראות אותה מתחתנת, ועוד אחת מול עורך דין חתיך למדי ופרוד טרי שמחזר אחריה, בהצלחה מסוימת.
לרגעים, "כל מה שאני יכולה" באמת סרט מצוין. הוא נפתח בסצנה מבריקה אחת שיכולה הייתה לעבוד נהדר כסרט קצר בפני עצמה; סצנות בית המשפט, בהן אפי נחקרת על ידי חבורת עורכי דין חסרי רחמים, טורדות מנוחה ואמינות הרבה יותר מדי. גם הביקורים של רעות בבית משפחתה שבחיפה מתארים בקלילות חיי משפחה שעדיין לא לגמרי התאקלמה בישראל אחרי הגירה טראומטית מרוסיה. הבעיה היא שכל אלה לא מתגבשים לסיפור אחד קוהרנטי ומעניין. כל קו עלילה עובד לא רע בפני עצמו, אבל כשהם מתחברים יחד עולה הרושם שמדובר במסע של אישה אחת שלא מגיע לשום מקום. אין כאן פתרון, אין כאן קתרזיס, וגם אין פואנטה.
בשנים האחרונות נראה שיש לא מעט סדרות שהיו יכולות להיות סרטים מצוינים. "כל מה שאני יכולה" הוא המקרה ההפוך והנדיר: סרט בן 87 דקות שהייתי מעדיף לצרוך כשלושה פרקים בני חצי שעה, בידיעה שבשבוע הבא יהיה להרפתקאותיה של רעות המשך כלשהו, ואולי בהמשך הזה אני אבין מה הסיפור שלה. בעוד הבימוי של שירי נבו פרידנטל מהוקצע ומוקפד, התסריט שלה מלא בקצוות פרומים. יתכן שזו הייתה כוונת המשוררת, אבל במקרה הזה נשאלת השאלה: למה? למה שסרט ייגמר בלי שאבין בשביל מה כל זה היה נחוץ? כמעט כל קו עלילה משלושת המרכזיים שבסרט לא זכה לפתרון כלשהו, והיעדר הפתרון לא תרם לסרט או לדמויותיו. מדובר בתסריט עם פוטנציאל, אבל הוא לא מומש.
למרבה המזל, את התסריט הזה מרימות הופעות מצוינות מצד ארבע שחקניות נהדרות. אחת מהן, שרון סטרימבן, דוגמנית מנוסה ושחקנית מתחילה שזהו עבורה התפקיד הראשון בקולנוע, קיבלה לידיה את דמותה של אפי ועפה איתה באוויר. היא אנושית, מתוקה, כואבת ושוברת לב. לצדה, משחקות בסרט עוד שלוש שחקניות שקשה להישאר אדישים אליהן. הלנה ירלובה, בתפקיד אמא של רעות, מצחיקה, מעצבנת ומרגשת בדיוק במידה הנכונה; מגי אזרזר, כהרגלה בקודש, מקשה על הצופה להתרכז בכל דבר אחר בפריים כל עוד היא נמצאת בו (וזה נפלא). אבל הסרט שייך לאישה אחת: אניה בוקשטיין. בוקשטיין היא כוכבת, והנוכחות שלה מרימה את הסרט הזה בעוד רמה. היא כריזמטית, היא אלגנטית, היא אמינה ופשוט נעים לבלות איתה שעה וחצי. זה סרט שמובל על ידי שורה של שחקניות מוכשרות, וכיף לראות שיש מקום לקולנוע אנסמבל נשי בישראל.
הסרט מורכב מהמון אלמנטים מאוד מעניינים, ולרגעים הוא באמת מצליח לרגש ולגעת, אבל אף אחד מהסיפורים שסיפר לא הגיע לאיזשהו מיצוי – הגיבורה המרגשת של הסרט לא סיימה את המסע שלה. כפרק של "חוק וסדר: מדור מיוחד" הוא באמת מצוין, אבל כסרט הוא פשוט לא מתכנס לסיפור חזק ששווה לצאת מהבית בשבילו. ההתחלה מצוינת, האמצע חזק לפרקים, והסוף פשוט לא מגיע. אי אפשר לומר ש"כל מה שאני יכולה" הוא סרט רע, אבל הוא גם לא סרט טוב במיוחד.