"כריסמס לא יהיה כריסמס בלי מתנות" הוא אחד ממשפטי הפתיחה המוכרים ביותר בספרות המערבית המודרנית. אני יודע את זה מחידוני טריוויה ומציטוטים בסדרות אמריקאיות. אני יודע את זה משום שבתואר בלימודים אמריקאיים (תואר אמיתי שעשיתי, וסיבותיי שמורות עמי) אין כמעט מנוס מקריאת "נשים קטנות" בשלב זה או אחר, וכשהתחלתי לקרוא את הספר לראשונה, בגיל 26, חשבתי "אה, אני מכיר את המשפט הזה". "נשים קטנות" הוא הרבה יותר מספר, אפילו יותר מספר חשוב. הוא פיגורה קיימת, חיה ונושמת בתרבות הפופולרית, וככזה, בכל פעם שניגשים לעבד אותו, וניגשים לעבד אותו המון (רק לפני שנתיים שודרה מיני סדרה חדשה על פיו, שיתוף פעולה של ה-BBC ורשת PBS האמריקאית), יהיו מי שיתרגזו. חשוב לציין את זה, וחשוב לי ספציפית לציין שאינני ממעריציו הנלהבים של הספר לפני שאגיד שעפתי על הסרט החדש של גרוויג.
השנה היא 1860 ומשהו, ובנות משפחת מארץ' - האמא החסודה מארמי וארבע בנותיה: מג, ג'ו, בת' ואיימי - נפרדו מאב המשפחה האהוב (והחסוד אף הוא), שהתגייס למלחמת האזרחים והותיר אותן להתפרנס ולהתבאס בעיר הקטנה והקפואה קונקורד, מסצ'וסטס. השנה היא גם 1860 ושבע שנים אחר כך. אבי המשפחה חזר, מג התחתנה והפכה בעצמה לאם, ג'ו עקרה לניו יורק שם היא מלמדת ומקווה להפוך לסופרת, איימי נסעה עם דודתן העשירה של הבנות לפריז כדי לשכלל את כשרון הציור שלה ובת' נותרה בקונקורד כשהיא גוססת ממחלת לב. כן, חילול קודש מספר אחת: בעוד הרומן של אלקוט הולך בקו ליניארי מנערותן המוקדמת של האחיות מארץ' ועד לבגרותן, הסרט של גרוויג, שכתבה לו גם את התסריט, מדלג בין זמנים ומקומות. הסרט מעניק תשומת לב שקולה אך מעט כאוטית לעלילות של שלוש מהאחיות (סורי, בת', נוכל להעמיד פנים שלמישהו אכפת ממך אבל זה יהיה שקר), ובעוד עיבודים אחרים העדיפו לספר את סיפוריהן של המארצ'יות כטינאייג'ריות מלאות עזוז ולשתול בהם את הנימוקים והרמזים לדברים שיעשו כשיתבגרו, גרוויג מעדיפה את שיטת הפלאשבקים, ונותנת לדמויות הבוגרות להיזכר בדברים שעשו כנערות (המסגור הזה, אגב, איננו חידוש מוחלט של גרוויג, ומופע דומה שלו הופיע, בין השאר, במחזמר "נשים קטנות" שהועלה בברודווי ב-2005).
גרוויג לא עדכנה רק את אופן התקדמות העלילה, ושילבה ב"נשים קטנות" החדש גם כמה מונולוגים חדשים בעלי נימות פמיניסטיות מובהקות, עדכנה את האופן בו מכתבים משולבים בתסריט (היה שלום, ווייס-אובר דרמטי על רקע דמות כותבת במרץ), הכניסה בסרט קורטוב מיניות, ותיבלה את התסריט בבדיחות מודרניות יותר מאלה של לואיזה מיי אלקוט ובשפה לא לגמרי ויקטוריאנית.
וזה עובד. המילה "תנופה" היא קלישאה של חובבי קולנוע, אבל "נשים קטנות" החדש מלא בה בדיוק. לפעמים זה לגמרי פיזי, כמו בסצנות הריצה של סירשה רונאן (ג'ו) בסרט, אבל לרוב מדובר באיזו תנופה ערטילאית יותר. הסרט קופץ ומדלג בחן רב מסצנה לסצנה, וכל רגע כבד ראש או מלודרמטי שיש בו, מאוזן באיזה דופלגנגר קומי שובב שהופך את הצפייה בסרט לנעימה, סוחפת, ולרגעים אפילו פואטית. משהו בקומבינציה של כל העלים המזהיבים ברקע, החצאיות הרחבות והדינמיקה האמינה להפליא שבין ארבע השחקניות הראשיות גורם ל"נשים קטנות" להיראות כמו דרמת אינדי במקום סיפור התבגרות רחב יריעה ומיושן. אין מה להתפלא שגרוויג בחרה להעביר את הסיפור הקלאסי ההוא במסננת המסוימת הזו - בכל זאת, אנחנו מדברים על הבמאית של "ליידי בירד" ומי שהוענק לה קרדיט רב על יצירת "סיפור נישואים" - וזה גם כוחו של שלד סיפורי טוב. במובנים רבים, קשה להאמין ש"נשים קטנות" שרד באופן בו שרד ב-150 השנים האחרונות משום שהוא נוצר בתנאים ספציפיים כל כך, ומכיל נימות, אמונות ושפה שהשתיישנו מאוד, אבל בבסיסו הוא סיפור מעורר הזדהות. אחדד: הוא מספיק מעורר הזדהות בשביל שגרוויג תצליח לזהות מה אפשר להפשיט ממנו ומה אפשר להלביש עליו (מלבד קאדר שמלות יפהפיות), ולברוא אותו מחדש בצורה מספיק כנה ואותנטית למאה ה-21 בלי להתעלם מהעובדה שהוא בדיוק ההפך.
רוצה לומר, מי שמתלונן על מעודכנות היתר של "נשים קטנות" החדש היה כנראה מתלונן על עיבוד נאמן מדי למקור ("זה ארוך נורא! למה כולן נוצריות מטורללות? למה הן חייבות להתחתן בסוף?") או על עיבוד מופרע ומודרני מדי ("הרסתן את הרומנטיקה! ג'ו לא היתה שחורה וכולנו יודעים את זה! למה הפכו את איימי ללסבית ונתנו לה כוחות-על?") והחמיץ אולי גם את המעלות הרבות של הסרט הזה. דיברתי על האווירה, הזכרתי בחטף את השמלות, אבל מעל לכל זהו סרט של שחקניות, וגרוויג מתגלה בו כבמאית משחק משובחת. לרוב. לורה דרן אמנם מקרטעת בתפקיד כפוי הטובה של מארמי, מריל סטריפ עושה כל מריל-סטריפיזם שקיים בתפקיד הדודה מארץ' ואמה ווטסון (מג) עדיין לא מצאה את הסרט שיוכיח לצופים שההופעה הקולחת והמתוקה שלה בסרטי "הארי פוטר" לא היתה מאורע חד פעמי. אבל כל השאר מבריקים פה. את טימותי שאלאמה לא חיבבתי בצורה יוצאת דופן עד עכשיו, אבל לורי בגילומו הוא דוש רב קסם ומשכנע. סירשה רונאן מחזיקה את הסרט על כתפיה, והג'ו שלה מבריקה, מרגשת ומשכנעת כמעט בכל סצנה. ופלורנס פיו בתפקיד איימי, איזה כיף שבאת. כבר שנתיים שפיו ("מידסומאר") מבליחה לתפקידים טובים מאוד בסרטי אינדי אמריקאים, והלוואי ש"נשים קטנות" יהפוך אותה לכוכבת כי היא מבריקה בו.
כל זה לא בשביל לומר ש"נשים קטנות" חף מבעיות. הקפיצות בזמן מבלבלות לעתים ובעיקר לא לגמרי נחוצות, והבחירה להשתמש באותן השחקניות בנות העשרים הן לגרסאות הבוגרות של האחיות מארץ' והן לגרסאות הנוער שלהן מתגלה כבעייתית כשמעמידים לידן שחקנים בני 12 ו-13. וכפי שאמרתי בהתחלה, זהו סרט לא שוויוני, שניכרת בו העדפה מובהקת לג'ו ואיימי על חשבונן של כל הדמויות האחרות.
כשהאיר האור על הקרנת "נשים קטנות", חשבתי שהוא בסדר ותו לא, אבל בלילה שאחריה ובימים שחלפו מאז - הוא לא יוצא לי מהראש. הוא חקוק בו כמו תמונה יפהפייה שאני מנסה לפרק כדי להבין מה בה מצא חן בעיניי. ושעה שחלק מההצלחות והכשלונות בו ברורים לי, נותר בו עוד משהו מעבר. דבר מה חמקמק, איכות, פער, ז'ה נה סה קווה, פונקטום, וואטאבר, וגם בשביל החידה הזו שבליבו שווה לצפות בו. גם, וממש לא רק.