כמה להקות זכו להצלחה בסדר גודל כמו של הביטלס? לא הרבה, אם בכלל. הביטלס נחשבים ללהקה המשפיעה ביותר בכל הזמנים, אחת הלהקות היחידות שניתן להגיד עליהן בביטחון כי אין כמעט אדם עלי אדמות (לפחות בעולם המערבי) שלא מכיר אותה, מילדים קטנים ועד לקשישים. את המחשבה הזאת החליטו התסריטאים ריצ'ארד קרטיס ("נוטינג היל") וג'ק בארת' לקחת צעד קדימה ולפתח תסריט המתבסס על רעיון פשוט: מה היה קורה אם אף אחד לא היה מכיר את הביטלס?
במרכז העלילה של "יסטרדיי", בבימויו של דני בויל ("נער החידות ממומביי", "טריינספוטינג"), עומד ג'ק מאליק (הימש פאטל), זמר כושל שקרוב לוויתור על החלום והאמרגנית הלא מוצלחת אך מסורה, אלי (לילי ג'יימס), שהיא גם חברת ילדות של ג'ק. במהלך הפסקת חשמל מסתורית שמתרחשת בכל העולם ונמשכת בדיוק 12 שניות, ג'ק נדרס על ידי אוטובוס. כשהוא מתעורר בבית החולים, הוא מגלה שאף אחד לא מודע לקיומה של להקה בשם הביטלס. כשחבריו קונים לו גיטרה חדשה (הקודמת התרסקה בתאונה), הוא מנגן להם את "יסטרדיי". החברים, שלא שמעו את השיר לפני כן, משוכנעים שזה שיר חדש של ג'ק ומתרשמים במיוחד מיכולות הכתיבה המופלאות שלו. שם הוא גם מבין שהסיטואציה המוזרה יכולה להיות הזדמנות אדירה.
הבעיה בסרטים שמבוססים על שירים של להקות מפורסמות היא שלעיתים קרובות ניכר שהעלילה היא רק הרקע, תירוץ להצדיק את נוכחותם של השירים במהלך הסרט. בהתאם לכך, סרטים כאלה לא תמיד מצליחים לייצר תסריט שמחזיק היטב גם אם השירים לא היו חלק ממנו. במקרה של "יסטרדיי" מדובר דווקא בתסריט די טוב, בכל זאת, מי שאחראי עליו הוא ריצ'ארד קרטיס, שאחראי גם על עוד אינספור קומדיות רומנטיות, ביניהן "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" ו" ארבע חתונות ולוויה אחת". והתסריט שלו אמנם רחוק מלהיות מושלם, אך הוא מצחיק, מקורי ובעיקר ממש כיפי.
אין ספק שהשאלה שעומדת בבסיס הסרט היא קרקע פורייה לשאלות נוספות שהסרט לא מטפל בהן, ושהיו יכולות להפוך אותו למעניין הרבה יותר. במובן הזה, אגב, ישנה תחושת פספוס מסוימת מבחינת התסריט. עם זאת, ניתן גם להבין מה עומד מאחורי ההחלטה להתעלם מהשאלות הללו. נראה שכוונת היוצרים הייתה להשתמש בהיעלמות של הביטלס כבסיס קומי בלבד, קרקע פורייה להמון בדיחות פוטנציאליות. הם לא ענו על השאלה מדוע זה קרה, כי מבחינתם אין צורך בכך. על הצופה לקבל את זה כמו שזה, לזרום עם הרעיון הביזארי, לשבת וליהנות מהתוצאה הקומית. ואין ספק שמדובר בקומדיה מאוד מצחיקה שמספקת שעה ו-55 דקות של בידור מוצלח, כולל כמה בדיחות שגרמו לקהל באולם לצחוק בקול רם. כל חיפוש בגוגל שג'ק עושה מתגלה כבדיחה קורעת וכך גם כל רגע שבו ג'ק מנסה להיזכר במילות השירים בכוחות עצמו (כי כמובן שאי אפשר לגגל אותן), במיוחד בסצנה מסוימת בה הוא מנסה בכל כוחו להיזכר במילים של "אלינור ריגבי".
נקודת חולשה נוספת של הסרט היא הסיווג שלו כקומדיה רומנטית. הצד הקומי אמנם די מוצלח אבל הצד הרומנטי קצת פחות. סיפור האהבה שכביכול עומד במרכז הסרט לא מצטיין באמינות והרבה דברים לא מוסברים בו. למה ג'ק לא שם על אלי במשך יותר מ-20 שנה? למה הוא בכלל לא חשב עליה כעל אופציה רומנטית, במיוחד לאור העובדה שהיא נאמנה לו שנים והייתה מוכנה להיות הסוכנת שלו למרות שהוא זמר כושל וברור שהיא מחבבת אותו בסתר? סיפור האהבה מספק כמה רגעים חמודים וקיטשיים בסרט, אבל הוא בהחלט טעון שיפור.
עם זאת, אין ספק שבין השחקנים הראשיים יש כימיה שעובדת, בעיקר כי שניהם עושים עבודה מצוינת. הימש פאטל, שמגלם את ג'ק, היה עד כה שחקן אנונימי למדי, שבעיקר שיחק באופרת הסבון הבריטית "איסט אנדרס". פאטל לא יישאר אנונימי עוד הרבה זמן כי בתפקידו בסרט הוא מוכיח לא רק יכולות משחק קומיות מעולות (ויכולות שירה לא פחות טובות), הוא גם כריזמטי ומוביל את הסרט במעין צ'ארם ייחודי וכובש לבבות. לילי ג'יימס, שמשחקת את אלי, תמיד מצטיינת בתפקידים של סוויט הארט מקסימה, רק חבל שהפעם פחות השתמשו בכישורי השירה שלה (אותם הוכיחה, למשל ב"מאמה מיה 2"). קייט מקינון ("סאטרדיי נייט לייב") מגלמת את הסוכנת האמריקאית ששואבת הנאה גדולה ממסחור אמנים, ודרכה היוצרים מעבירים מסרים על תעשיית המוזיקה בימינו. למרות שדמותה מעט מוגזמת לצורך האפקט הקומי, מקינון מצטיינת בתפקידים כאלה ועושה תפקיד קומי מצוין. אפילו אד שירן, שמגלם בסרט את עצמו, הפתיע ביכולות המשחק שלו והוא מצליח לגלם דמות משנה סופר משעשעת שתורמת לא מעט רגעים קומיים מוצלחים במיוחד בסרט.
בשורה התחתונה, "יסטרדיי" הוא סרט משעשע וכיפי שיתאים למי שמחפש קומדיה טובה - ותו לא. הבעיה המרכזית היא שהוא לא מממש את מלוא הפוטנציאל שטמון ברעיון המעולה שבבסיסו, ומנצל עוד פחות את יכולות הבימוי של דני בויל. אבל כשמתעלמים מכל זה ומפסיקים לצַפות, מגלים קומדיה משוחקת היטב שתקסים את כל מי שמכיר את הביטלס. כלומר, כמעט כולם.