לתקופה, ג'ניפר לורנס הייתה הכוכבת הכי אהובה בהוליווד. המבקרים עפו עליה, ובצדק - היא שחקנית נפלאה והוכיחה את זה פעם אחר פעם; האוסקרים השתגעו עליה, ובצדק - בתחילת העשור הקודם היא הופיעה בסרטים יוקרתיים וחזקים ונתנה בהם תצוגות משחק מהסוג שהקולנוע האמריקאי התגעגע אליהן. היא הייתה גדולה מהחיים אבל אמינה, מצחיקה ושוברת לב בו זמנית, וסיפקה עבודות וירטואוזיות, מיומנות ומורכבות שהיו גם כיפיות נורא. הקהל, כמובן, התאהב בה, כי איך אפשר שלא? היא יפהפייה, היא לא נמנעה מבלוקבאסטרים לכל המשפחה ("משחקי הרעב", "אקס מן: ההתחלה") והיא הייתה המרואיינת המצחיקה והאנושית ביותר שראינו במילניום הזה. לורנס אולי נראתה כמו פרזנטורית של חברת אופנה, אבל כשהיא התארחה אצל דיוויד לטרמן או פתחה את הפה בשטיחים אדומים, היא התנהגה כמו בחורה צעירה וקורעת מצחוק שלא מבינה איך היא הגיעה לפה - אבל כל עוד זה תלוי בה, היא עומדת להנות מזה.
ואז, כמובן, בא הקץ. קשה להישאר הכוכבת הגדולה ביותר של הוליווד בלי שהסקנדלים יבואו, והם באו, כשהחמור והמכעיס מכולם היה הדלפת תמונות עירום שהכוכבת צילמה באופן פרטי. אפשר להבין כל אחת שתרצה להימנע מאור הזרקורים במקרה כזה; לורנס לא יכולה הייתה להרשות לעצמה לחזור לאנונימיות, וכנראה שהיא גם לא הייתה מעוניינת בכך. היא המשיכה להופיע בסרטים בפרופיל נמוך יותר ולעיתים רחוקות יותר, ואת חייה הפרטיים הרחיקה מעין הציבור.
בזמן שחלף, המבקרים כבר שכחו מהגברת הצעירה שכבשה את לבם ב"קר עד העצם" ו"אופטימיות היא שם המשחק", אבל אני זכרתי. כשלורנס החלה לנצוץ אני לא הייתי מבקר קולנוע אלא תיכוניסט דביל ומאוהב, ועד היום אני שומר לה אמונים. רתחתי מזעם על הבמאי דארן ארונופסקי שהתעלל בדמותה ב"אמא!", התבאסתי לראות שהיא לא עשתה שום דבר מעניין ב"אל תסתכלו למעלה", והסתקרנתי לראות איך ייראה הסרט החדש שלה, "Causaway" של אפל TV פלוס, אליו הגיעה לא רק ככוכבת אלא גם כמפיקה. והתשובה: יפה מאוד, ג'ניפר, עכשיו תבואי עוד בבקשה, התגעגענו!
זהו סיפורה של לינזי (אותה מגלמת לורנס), חיילת שחוזרת מתעסוקה מבצעית באפגינסטן לביתה שבניו אורלינס אחרי פציעת ראש חמורה. היא לא באה מבית עשיר, והיא לא מחפשת הרבה: היא פשוט רוצה להרגיש שוב בבית. ייתכן שלינזי אף פעם לא הרגישה בבית, והיא מתה לעלות שוב על מדים ולחזור לחיים שהכירה, אבל אף אחד לא חושב שמדובר ברעיון טוב, ובינתיים עליה להתרגל שוב לחיים תחת אותה קורת גג עם האמא הסבירה שלה. אבל יש נחמה אחת: ג'יימס, מוסכניק גברתן שנקרה בדרכה כשהטנדר שלה שובק חיים. שניהם לא דברנים גדולים ולא אנשים מלאי שמחת חיים, אבל נראה שנרקמת פה חברות אמיתית וטובה. האם היא אפלטונית? שאלה טובה.
"Causaway" הוא דרמה עדינה, רגישה ואנושית, וזו כמובן דרכי לומר שלא קורה פה הרבה. זה לא בהכרח דבר רע: מדובר בסיפורם של שני אנשים מוכי טראומה שפשוט מחפשים איזשהו קשר אנושי, העיקר לא להיות לבד. יש לא מעט דכדוך בסרט הזה, וזה בוודאי ירתיע חלק מהצופים. אבל יש פה תועפות של חמלה: מהאחות האישית שסועדת את לינזי בפתיחת הסרט (אותה חלקכם יזהו כג'יין האודישל, באני מ"רק רוצחים בבניין"), דרך הרופא שמבהיר ללינזי שפציעות לא קורות רק לגוף, ועד חיבוק אחד שמגיע לקראת הסוף, כנראה החיבוק המרגש ביותר שראיתי השנה בקולנוע. "Causaway" עוסק באישה שחוזרת הביתה ומבינה שגם שם היא עדיין לא מרגישה בבית; הסרט דל ההתרחשויות הזה עוקב אחר מאמציה למצוא בית אמיתי, ואחרי איש אחד שמוכן להציע לה אותו.
כשרק פרצה לתודעה הציבורית, לורנס הייתה אנושית יותר מרוב הכוכבות שנסקו באותן שנים. היא הרשתה לעצמה לומר דברים כמו "אני חייבת להשתין ועשיתי שוט לפני דקה, אז אני קצת לא איתנו", להתלהב מסלבס שהיא רואה ולהודות שהיא לא מבינה מה רוצה ממנה קהל המעריצים שצווח עליה בהתלהבות. לורנס היא לא בדיוק כמונו - היא לא אנושית כמונו: היא נראית כמו כוכבת קולנוע ויש לה נוכחות של כוכבת קולנוע. ובכל זאת, האנושיות שלה מתעקשת לצוץ. גם בסרט הזה, כשהיא לינזי הדהויה ונטולת ההומור, האפקט משתמר. היא נוצצת והיא כמוני-כמוך בו זמנית. ויותר מזה, היא מצליחה לגרום לסצנות הסטטיות ביותר להיות מעניינות, היא מבהירה מה עובר ללינזי בראש ובלב בכיווץ יעיל אחד של עפעפיה והופכת את השתיקות הרבות שלה למונולוגים שלמים ורהוטים.
והיא לא לבד. מולה עומד בריאן טיירי הנרי ("הנצחיים", "אטלנטה") בתפקיד ג'יימס, והוא פשוט נפלא. כמו לורנס, גם דמותו שלו לא מושכת יותר מדי תשומת לב: הוא לא משעשע במיוחד, הוא לא שנון או גדול מהחיים. הוא מוסכניק מניו אורלינס עם רגל תותבת והישענות מחשידה על סמים קלים ובירות, והנרי יוצק בו דרמה, כאב, אנרגיה ואהבת אדם אמיתית. במילים אחרות: הנרי ברא פה בנאדם, וגרם לזה להיראות קל.
חזרות מפוארות לאור הזרקורים בדרך כלל לא נראות כמו "Causeway". זה סרט צנוע ומרגש על שני אנשים שבורים שמוצאים אחד את השני; זה לא התפקיד הגדול ביותר של לורנס, שזורחת כשנותנים לה להיות קומית וטראגית בעת ובעונה אחת (כמו ב"אופטימיות היא שם המשחק" ו"חלום אמריקאי"). דווקא בגלל זה יש משהו מאוד מכובד – אפילו מעורר השתאות – בבחירה שלה לחזור ככוכבת דווקא בסרט עצמאי וקטן (כמו הסרט שפרסם אותה לראשונה, "קר עד העצם") ולתת צ'אנס לבמאית הצעירה לילה נויברגר, שזהו סרטה הראשון. מי שמעדיף את הדרמה שלו שקטה ואת הסיפורים שלו רגועים ודאי יתרגש מהאירוע הזה; מי שמתגעגע ללורנס הרועשת והמטורללת מסרטיו של דיוויד או. ראסל אולי ירצה לחכות לה עוד קצת, או להשלים עם העובדה שהשחקנית ויתרה על תפקידים מהסוג הזה בינתיים. כך או כך, המעריצים הנאמנים של לורנס יתלהבו מאוד מ"Causeway", סרט שמכריז חגיגית שהכוכבת האהובה של 2012 חזרה, ושכנראה לא באמת הלכה לשום מקום.