על רקע מבול החידושים, הרימייקים וההמשכים המאוחרים של השנים האחרונות, קל לעקם את האף מול "טריינספוטינג 2", שמגיע לאקרנים יותר משני עשורים אחרי קודמו. לזכות הסרט ייאמר שהוא מפגיש שוב את אותם שחקנים, תסריטאי ובמאי, ואפילו הסופר ארווין וולש, שסרט ההמשך מבוסס על ספר ההמשך שכתב (ויצא תחת השם "פורנו"). עם זאת, לא מדובר בעיבוד אחד לאחד - הרי גם מאז צאת ספר ההמשך עברו משהו כמעט 15 שנה. למשל, לא תמצאו פה פורנו – אבל זה שלא שב"טריינספוטינג" היו המון רכבות.
השאלה היא כמובן לא עד כמה קשור "טריינספוטינג 2" ל"פורנו", אלא עד כמה הוא קשור לסרט הקודם. האם אפשר לשחזר את הקסם? האם יש טעם לשחזר אותו? היה בכלל קסם מלכתחילה? זה הרי הסיוט של כל מעריץ בבואו לצפות בהמשך מאוחר שכזה - מילא המשך לא מספק, אבל מה אם הוא יגרום לכל מה שאהבנו במקור לדהות, או ממש להתפוגג?
קשה לי לדבר בשם המעריצים המושבעים, כי אני לא כזאת. לא הקשבתי לפסקול עד שהדיסק נשחק, ולא הבנתי למה שמישהו בכלל יעריץ את חבורת הלוזרים הזו. "טריינספוטינג" הוא סרט אכזרי, מגעיל ומצחיק שהמסגור הקאלטי-תיכוניסטי עושה לו עוול מסוים. אנשים זוכרים את המשפט על ההרואין כאורגזמה מטורפת ושוכחים שזה אותו הרואין שגורם לגיבורים לדחוף את הראש לאסלה מטונפת, לגנוב מזרים, לפגוע בקרובים אליהם ולגרום לתינוקת למות. אין כאן רומנטיזציה של סמים וגם לא של האנשים שלוקחים אותם. הם היו אפסים עם פרצוף עקום ומוסר באשפה כשהיו בני עשרים וקצת, והם כאלה גם עכשיו.
בשני העשורים שחלפו סיק בוי הפך לסיימון, החליף את ההרואין בקוק ונהיה סרסור שמצלם את הגברים שבאים למלונית שלו כדי לסחוט אותם; ספאד הצליח ליצור חיים נורמליים, פחות או יותר, אבל איבד אותם ברגע אחד; בגבי נכנס ויצא מהכלא, ובין לבין הספיק להקים משפחה; ומארק רנטון התחבא באמסטרדם, התמכר לספורט וכמעט מת משבץ. חוץ מכל זה, אירופה התרשתה במצלמות אבטחה, שחוזרות ומופיעות בסרט החדש כקישוט רקע או כגיבוי למצלמת הקולנוע; לו ריד מת, גם דיוויד בואי ואמא של מארק; הג'נטריפיקציה לא גאלה את השכונה המטונפת של הגיבורים מייסוריה, ובמקום יאפים צעירים היא התמלאה במהגרות ומהגרים ממזרח אירופה. כלום לא השתנה והכל השתנה. חבורת הלוזרים שלנו כבר לא עושה הרואין - לא באופן קבוע, בכל אופן - אבל הם עדיין לא שייכים לעולם הזה, לא באמת.
"טריינספוטינג 2" מנסה מאוד לספק גם את המעריצים וגם את מי שלא ראה או לא זוכר את המקור. הוא מהדהד את כל מה שזכרנו מהסרט הראשון: האסלה, התינוקת, הריצה, חולצות של פרד פרי, Lust For Life, נאום 'תבחרו בחיים', אפילו המשקפיים הצהובים של ספאד. אבל הוא גם משתדל להסביר ולהזכיר איפה שאפשר. חלק מהרגעים האלה דוחפים את הנוסטלגיה לתוך הפרצוף, אחרים מעודנים יותר (ולכן גם יותר משמחים).
הנוסטלגיה והסגידה לעבר נוכחים גם ברמת העלילה: סיימון מאשים את מארק, שחזר לסקוטלנד אבוד ומבולבל, שהוא תייר בנעורים של עצמו; ספאד יוצר לעצמו בועה של זיכרונות בעזרת תמונות מפעם וצורך חדש להעלות את כל הנעורים שלו על הכתב; בגבי עדיין מתאבסס על הבגידה של מארק ומוכן להקריב מה שצריך כדי לנקום בו. אבל זה לא רק געגוע לשנות ה-90, זה הולך רחוק יותר, עם זיכרונות ילדות שבכלל לא ראינו או שמענו קודם. בסרט הקודם בכלל לא היה ברור למה הרביעייה הזו בכלל מסתובבת ביחד, אבל מתברר שהם תמיד היו יחד, מגילאים חד-ספרתיים. ועכשיו, כשיש פחות הרואין ויותר עבר לכאוב, יש גם אהבה וחמלה.
החמלה הזו מצילה את "טריינספוטינג 2" מלהיות סתם עוד המשכון מדכא שגורם לנו להרגיש זקנים. מככבים בו אנשים רקובים עד העצם, כאלה שאם ימותו בסוף הסרט כנראה שנשמח בשבילם, אבל במקום לדפוק את הראשים שלהם בקיר, הסרט מלטף אותם בעדינות כשהם ממשיכים לרוץ במעגל. העתיד מפוקפק, העבר מחורבן, אבל ההווה? דווקא יש לו פוטנציאל. בסרט הראשון הם כל כך נמאסו אחד על השני שהם בכלל לא הרגישו כמו חברים, אבל עכשיו הם כמעט מאוהבים זה בזה, כיף להם ביחד, וזה כיף גם לנו. החברות המחודשת מספקת את הרגעים הכי מרגשים, אבל גם הכי כיפיים ומצחיקים (כולל שיר מאולתר וממכר ומלא פילטרים של סנאפצ'אט).
"הרופאים אמרו שאוכל לחיות עוד 30 שנה", מצהיר רנטון בשלב מוקדם של הסרט, "הם לא אמרו לי מה אני אמור לעשות בכל הזמן הזה". אם לשפוט לפי הסרט, התשובה היא - לאהוב. להקיף את עצמך באנשים שאכפת לך מהם ושאכפת להם ממך, גם אם בדרכים מעוותות ודפוקות. זו לא צריכה להיות בת זוג; זה יכול להיות חבר הילדות שלך, או האישה שמתאכזבת ממך שוב ושוב כבר 20 שנה. גם האיש שכמעט הרג אותך כמה פעמים וישמח לנסות שוב בהינתן הזדמנות יכול לאהוב אותך כמו אח, וגם לו מגיע שנבין אותו ונראה אותו, לפחות קצת.
המנצח האמיתי בתוך כל זה הוא, במפתיע או שלא, ספאד. הדמות הכי שולית והכי פחות מורכבת ב"טריינספוטינג" היא זו שהכי תרצו לחבק כשהסרט ייגמר. הוא לא קול כמו רנטון, חתיך כמו סיימון או פסיכופט כיפי כמו בגבי, אבל יש לו לב טוב וכוונות טובות. אין בגאולה הצנועה שלו שום הבטחה לעתיד - הוא רדוף ע"י צללים מהעבר (פשוטו כמשמעו) ועלול ליפול בחזרה בכל רגע נתון - אבל יש לו הכי הרבה מודעות עצמית, והוא מסוגל להכיל את הכאב של אחרים. ובסרט כמו "טריינספוטינג 2", אלו שתי תכונות נדירות ונחוצות להפליא.
