סרטים כמו "פינץ'" מזכירים כמה מבאס יכול להיות המעבר מהמסך הגדול לקטן. הסרט החדש של טום הנקס צולם כבר ב-2019 והיה אמור לצאת כמו שצריך לפני שנתיים – ואז הגיעה הקורונה. הסרט נדחה שוב ושוב ונמכר בלית ברירה לשירות הסטרימינג הלא-מוכר-מספיק-במחוזותינו, אפל tv. טוב שהסרט לא נרקב בארכיון כלשהו, אבל אחרי צפייה בו, המסקנה פשוטה: לסרט הזה הגיע שנראה אותו כמו שצריך, על מסך גדול ובאולם קולנוע.
"פינץ'" מספר – אתם יושבים? – על פינץ', מהנדס שחי בעתיד הלא-כזה-רחוק, בו ההתחממות הגלובלית העלתה הילוך והפכה את החיים תחת השמש לבלתי אפשריים. יציאה לא ממוגנת בשעות היום יכולה לצלות אותך משל היית שניצל, ואחת לכמה זמן סופות טורנדו מציקות יכולות להטריל אותך בלי אזהרה. הוא מבודד בסנט לואיס, קצת בגלל שלא נותרו הרבה אנשים וקצת בגלל שהאנשים שנותרו די חארות. הוא חי בחברת הכלב האהוב שלו ושני רובוטים – האחד ותיק ושתקן, השני נבנה ממש בתחילת הסרט ויודע לדבר יותר טוב מרוב בני האדם שיצא לי לפגוש לאחרונה. וכשפינץ' מגלה שסופה קטלנית במיוחד בדרכה אליו, הוא מחליט לקפל את הכלב והרובוטים, ולצאת איתם בקרוואן למסע אל סן פרנסיסקו.
הכלב גודייר לא פה רק כדי להיות חמוד ולנבוח. הוא דמות משנה משמעותית וחיונית לעלילה ולבניית ופיתוח הדמויות של פינץ' וג'ף. הכלב שמגלם אותו עושה עבודה יפהפייה, ומדובר, ללא ספק, בילד טוב
לא קורים בסרט הזה הרבה דברים. כמובן שיש אקשן, הרפתקאות, מתח, דרמה, אבל מדובר בסיפורו של גבר אחד, כלב ושני רובוטים. וזה עובד. ראשית, בגלל שמאחורי "פינץ'" עומד הבמאי מיגל ספוצ'ניק. כמובן שכשאני אומר "מיגל ספוצ'ניק" התגובה הטבעית ביותר תהיה "מה זה רצף ההברות הזה": שמו לא באמת מוכר לאף אחד, אבל הוא אחראי לכמה מהרגעים הזכורים ביותר של "משחקי הכס". קרב הממזרים, סרסיי מפוצצת את ההיכל, המלחמה נגד המהלכים הלבנים – כולם שלו. ב"פינץ'", ספוצ'ניק מבהיר ששווה לזכור את השם שלו: הסרט, שיכול היה להיות סתם דרמה קומית על-טבעית ומחממת לב מקבל בידיו טיפול שהופך אותו לאפוס על אדם שמתמודד מול איתני הטבע והמוות עצמו, סיפור על ייאוש, תקווה וגאולה שמסופר בפאתוס בלי להעיק, בהומור ובהמון אנושיות.
זאת אנושיות שנובעת מגורם אחד משמעותי, שבלעדיו הסרט לא היה יכול לעבוד כל כך טוב: טום הנקס. ברוב המוחלט של הסרט, הנקס הוא הפנים האנושיות היחידות שנראות בסרט. הוא הדמות היחידה שאנחנו כצופים יכולים בכלל לנסות להתחבר אליו ולהבין מה עובר עליו, והנקס גורם לזה להיראות קל. כבר כמה עשרות שנים שהנקס הוא אחד השחקנים הבודדים שיכולים לעורר אהדה והזדהות בקרב הצופה רק מעצם הנוכחות שלו מול המצלמה, וב"פינץ'" הוא מבצע את אחד מתפקידיו הטובים ביותר. בין אם הוא הולך בשממה הרותחת ומזמזם לעצמו "ביי ביי מיס אמריקן פאי" או מספר באריכות ובכאב על היום בו אימץ את הכלב שלו, הנקס שולט בסצנה וקשה להוריד ממנו את העיניים.
בהקשר הזה, ראוי להרים גם לשותפו של הנקס למסך. הרובוט שלצד הנקס (באמצע הסרט הוא מתעקש להיקרא בשם ג'ף) הוא דמות נהדרת, בין השאר בגלל שהוא מעוצב בצורה שלא בהכרח מקלה על הצופה להתחבר אליו: הוא לא דמוי אדם, הוא בליל של אביזרי מתכת, והקול שלו רוב הזמן נשמע כמו GPS ישן. ככל שהעלילה מתפתחת, גם ג'ף לומד איך להתנהג ולדבר כמו בן אנוש, והתהליך עצמו אמין (עד כמה שאפשר, בהתחשב בנסיבות), מצחיק ומרגש. באמצעות התסריט היעיל של קרייג לאק ואייבור פאוול, ועבודת הדיבוב הנהדרת של קיילב לנדרי ג'ונס ("תברח", "פרויקט פלורידה"), ג'ף מגבה את פינץ' ומצליח לפעמים גם לגנוב לו את ההצגה – ודי לא מובן מאליו לגנוב לזוכה שני אוסקרים את ההצגה כשאתה בסך הכל בליל מתכת עם קול של GPS.
כמובן שיש לסרט מרכיב סודי אחד שהופך אותו לצפיית חובה עבור לא מעט אנשים: הכלב, יפיוף העונה לשם גודייר, לא פה רק כדי להיות חמוד ולנבוח. גודייר הוא דמות משנה משמעותית וחיונית לעלילת הסרט ולבניית ופיתוח הדמויות של פינץ' וג'ף. שיימוס, הכלב שמגלם אותו, עושה עבודה יפהפייה, ומדובר, ללא ספק, בילד טוב.
"פינץ'" הוא מהסרטים האלה שמתחבאים ממש מתחת לאף שלנו – אפל tv היא רשת סטרימינג שלא הולך לה עד כדי כך טוב בארץ, אבל יש לה לא מעט תכנים מקוריים נהדרים, ו"פינץ'" הוא מהפחות מדוברים שבהם. כמו לא מעט סרטים שיצאו בשנתיים האחרונות, חבל ש"פינץ'" היה צריך להסתפק במסך הקטן של הסטרימינג שלנו כדי שמישהו יראה אותו – השוטים הרחבים ודאי נראים נהדר במסך גדול, והניואנסים הקטנים בהופעתו של הנקס עובדים טוב יותר עם פחות הסחות דעת. אבל גם בתור צפייה אגבית בזמן בידוד, כל חובב מדע בדיוני עם זיקה לכלבים חייב לעצמו את הסרט הזה, וכל מי שרוצה לראות שחקן גדול בשיא כוחו נותן בראש לא יתחרט על שהקדיש שעתיים מזמנו ל"פינץ'".