"לחיות" הוא עוד סרט איכות בריטי שעולה בקולנוע לב רגע לפני טקס האוסקר, בו הוא מועמד לשני פרסים: השחקן הראשי הטוב ביותר, עבור ביל ניי, והתסריט המעובד הטוב ביותר, עבור זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו. אבל לפני כל התארים היבשים והיוקרתיים האלה, "לחיות" הוא רימייק ליצירת מופת קלאסית: מדובר בגרסה בריטית לסרט "איקירו" שביים אקירה קורסאווה, מהבמאים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע, לפני למעלה מ-70 שנה.
האם מישהו ביקש רימייק לסרט הזה? האם יש חיוניות בגרסאות חדשות לסרטים קלאסיים? לא יודע, אבל כתלמיד שקדן, כמובן שניגשתי ל"איקירו" לפני הצפייה ב"לחיות"; ארבעים דקות לתוך הצפייה, הבנתי למה היה צורך בעיבוד המחודש הזה. "איקירו" הוא סרט יפני בשחור לבן משנות החמישים, אורכו שעתיים וחצי, שמספר את סיפורו של גבר גוסס (ובדיעבד, קצת קריפ). זה קליל ונגיש בדיוק כמו שזה נשמע. "לחיות" הוא גרסה ידידותית לקהל של אותו סרט, וככזה, הוא עושה עבודה מצוינת.
"לחיות" מתרחש שנה אחרי ש"איקירו" יצא לבתי הקולנוע. אנחנו ב-1953, אנגליה עדיין מתאוששת מהבליצים שהיטלר המטיר עליה, ומיסטר וויליאמס – אלמן ופקיד אפרורי בעיריית לונדון - מגלה שחלה במחלה סופנית. נותרו לו עוד שישה חודשים עד שיצטרף לאשתו המנוחה, וייתם את בנו היחיד. ומה עושה אדם שמגלה שימיו ספורים? הוא יכול לנסות ללמוד הוללות מהי, בסיועו של סופר צעיר ונהנתן; הוא יכול גם להתנסות שוב באהבה ראשונה, אפלטונית, תמימה, שלא תלויה בדבר, בסיועה של קולגה צעירה ומתוקה; והוא גם יכול לנסות לעשות מעשה טוב אחד, רגע לפני שכבר יהיה מאוחר מדי.
מצד אחד מדובר בסיפור על אדם המחפש משמעות לחייו רגע לפני שיתייצב בפני בוראו; מצד שני, מדובר בסיפור עדין ונעים שמתרחש בתקופה בה גברים היו מסתובבים בחליפות ובכובעי מגבעת, ונשים היו לבושות בשמלות יפות גם כשהיו הולכות למכולת. אין ב"לחיות" אלימות, סקס או רגשות אינטנסיביים במיוחד לכאן או לכאן (לפחות לא מעל פני השטח). למעשה, מדובר בסרט ה"שלישי בשלייקעס" האולטימטיבי. כזה שאפשר לשלוח אליו את הדודה בידיעה שבסופו היא תגיד משהו כמו "או, סרטים כאלה כבר לא עושים יותר".
זה לא נאמר לגנותו של "לחיות": אמנם הוא סרט מאוד מינורי, אבל אפשר לומר שזו הגדולה שלו. ויותר מזה, הלוואי שכל הסרטים מחממי-הלב שמיועדים לבני ה-50 ומעלה יהיו חכמים, עשויים היטב ואלגנטיים כמוהו. הבמאי אוליבר הרמנוס בחר לעצב את הסרט כסרט בריטי שנעשה באותן השנים שבו הוא מתרחש - בצבעים בוהקים, עם פונטים מיושנים וכותרת "THE END" חגיגית בסיומו. אבל "לחיות" נמנע בחינניות מכמה מהמכשולים הגדולים של הקולנוע של שנות החמישים: המשחק בו מאופק, הקצב מדוד, הפסקול מסרב לרצוח כינורות בלהט כמו שסרטי התקופה הקפידו לעשות.
"איקירו" המקורי הגיע למעמד של קלאסיקה בזכות ולא בחסד, ומקומו של אקירה קורסאווה בפנתיאון הגדולים מכולם הורווח ביושר. אבל היום, מי מאיתנו שיצפה בסרט הזה יעשה זאת כדי לסמן וי על קלאסיקה שחובה להשלים, ולא בגלל שזה סרט שמפתה לשבת מולו במשך שעתיים ו-23 דקות; פערי התרבויות, התקופות והשינויים שהמדיום עבר מאז פשוט גדולים מדי. כווריאציה מזמינה יותר ל"איקירו", "לחיות" לא ממציא מחדש אף גלגל. בסופו של דבר הוא מתפקד בעיקר כדרמה מרגשת, חכמה ויעילה, ולפעמים זה בדיוק מה שצריך.
האיכויות שלו נובעות מהבימוי של הרמנוס ומהכתיבה של אישיגורו, אבל "לחיות" לא היה שווה אזכור בלי ביל ניי בתפקיד הראשי. ניי הוא שחקן בריטי מבוגר ומכובד מהסוג שעשה הכל: שייקספיר וצ'כוב על במות הווסט אנד, תפקידים בלתי נשכחים בסרטי קאלט כמו "אהבה זה כל הסיפור", "מת על המתים" ו"שודדי הקאריביים". וכיאה לכל שחקן אנגלי מכובד, גם הוא תרם את חלקו לסרטי "הארי פוטר". בזכות "לחיות", ניי מועמד לפרס האוסקר לראשונה בקריירה שלו, ובצדק הוא מועמד: הסרט הזה שייך לו ונוצק על כתפיו. ניי נמנע ממלודרמה ועדיין מצליח לרגש, לשבור וגם לאחות את הלב, בלי להניע שריר בפניו, בלי להתחנן לתגובה רגשית מהקהל. והוא גורם לזה להיראות קל.
לצדו, בתפקיד משנה חמוד מאין כמוהו, מופיעה השחקנית איימי לו ווד, שוודאי תהיה מוכרת לכל מי שבלס את שלוש העונות האחרונות של "חינוך מיני"; כזכור, היא הופיעה שם בתפקיד איימי, התיכוניסטית המלאכית והמבולבלת שלומדת לעמוד על שלה במיטה וגם באוטובוס. ב"לחיות", ווד מבהירה שהיא עובדת נפלא גם מחוץ לנטפליקס, ונותנת קונטרה חיננית ומרעננת למלנכוליה של דמותו של ניי. מערכת היחסים של השניים הייתה יכולה להיות קרינג'ית ומעוררת רתיעה, אבל הם ידעו בדיוק איך לעבוד עם הכימיה המוצלחת ביניהם - והסרט רק מרוויח מהחיבור ביניהם.
"לחיות" הוא סרט נעים ומרגש. בניגוד לסרט עליו הוא התבסס, כנראה שהוא לא יככב באף רשימת "הגדולים ביותר אי פעם", וזה בסדר גמור; לא כל סרט חייב להיות יצירת מופת, ו"לחיות" הוא סרט אידיאלי לבילוי עם הסבים. מדובר ב-102 דקות שוברות ומחממות לב עם צילום נאה, תסריט חכם, שחקן אחד נהדר שנושא את הסרט, ועוד שחקנית אחת שאולי יום אחד תהיה גדולה בדיוק כמוהו.