באחד מקווי העלילה היפים ביותר של "רוק 30", ג'נה מרוני נבחרת לככב בסרט על חייה של ג'ניס ג'ופלין. סליחה, לא ג'ניס ג'ופלין - אלא ג'קי ג'ורמפ-ג'ורמפ, ששרה שירים מאוד דומים לאלה של ג'ופלין אבל עם מילים אחרות, כי זה המקסימום שהנסיבות המשפטיות מאפשרות. מפה לשם, בסוף השבוע האחרון עלה בבתי הקולנוע "אלין", סרט חדש על חייה של הזמרת הקנדית הבדיונית אלין דיו. נשמע כמו סלין דיון? ההשוואה על אחריותכם בלבד. כל אישור, אפילו השולי ביותר, יביא איתו צי של עורכי דין ותביעות.
אז איך עושים סרט על סלין דיון כשדיון עצמה לא מאשרת אותו? פשוט מאוד: הופכים את כל האירוע לכזה ביזארי, ששאלת כן-סלין-לא-סלין תהיה אחרונת הדאגות. הבמאית, התסריטאית והכוכבת הראשית ולרי למרסייה (עוד נגיע אליה) החליטה להחליף את סלין באלין כדי להרשות לעצמה חופש יצירתי גדול יותר, וליצור סרט שאולי נברא בצלה של הזמרת - אך למעשה בא לשרת בעיקר את היוצרת. "אלין" הוקרן בפסטיבל קאן האחרון, ונראה שהוא הולך בדרכן של ביוגרפיות לא רשמיות אחרות. אבל רק אצלו, השד יודע למה, אישה בת 56 מגלמת ילדה בת 4.
ככל שאפשר לשפוט מהצד, ולרי למרסייה נראית כאדם הגיוני. ולכן מתבקש לשפוט את ההחלטה הביזארית שלה - לגלם את דיון (סליחה, דיו) בכל השלבים של חייה, כולל חלקים משמעותיים בגיל 4 ו-12 - בתור בחירה מודעת לעצמה, אולי אפילו פרודית. אבל זה רק בתיאוריה. ועכשיו המציאות, שמילים לא יספיקו להבהיר: אישה בת 56, עם פנים של אישה בת 56, מגלמת ילדה בת 4, בגובה של ילדה בת 4. אז איך עושים את זה, טכנית? אפשר לתת ללמרסייה לדבר על זוויות צילום ושיטות שונות, ואפשר פשוט לתאר את המציאות כמו שהיא - תדמיינו אישה בת 56, עם גוף תואם, מכווצת לגובה של מישהי בת 4, 12 או 20, וקיבלתם את אלין.
וזה לא הכל - וגם לא הקול. קטעי השירה של אלין, מהקריירה כילדת פלא ועד מושב הקבע בווגאס, מבוצעים על ידי זמרת אחרת בזמן שלמרסייה עושה ליפסינק. האם הליפסינק אמין? כמובן שלא, והיא אפילו לא משתדלת. השירים עצמם הם כבר סוגיה נפרדת, כי למעט כמה להיטים שהזכויות עליהם כנראה דרשו לא מעט כסף (בכל זאת, אי אפשר לעשות סרט על אלין, או סלין, בלי ההופעה באוסקר עם השיר מ"טיטניק") - רוב הסרט מתמקד בעיקר בקאברים המפורסמים של הזמרת. אחד מאותם קאברים הוא ל"Memories", השיר הידוע מ"קאטס". ואולי זה לא מקרי: הפעם האחרונה שהצופים נאלצו להתמודד עם אסון כל כך גדול הייתה כשהמחזמר זכה לעיבוד קולנועי.
אין דרך לייפות את זה: כשסרט גרוע הוא באמת גרוע, אף ציפייה נמוכה לא עוזרת. ידעתי שאגיע ל"אלין" בשביל לצפות בתאונה, אפילו חיכיתי לזה, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה זה יהיה לא כיף. אפשר לעשות תוכן גרוע ומהנה (ע"ע "תוכנית הבוקר"), ואפשר גם להפוך את החוויה הפוטנציאלית הזאת לסבל מתמשך. כשאישה בת 56 מגלמת ילדה בת 4, זה מן הסתם המקרה. רק שאז הסרט משתנה - ומשתפר.
ברגע שאלין מתחילה להיות קצת יותר דומה לאישה שמגלמת אותה, פתאום רמות הביזאר כבר הולמות את אלה של דיון האמיתית, אישה שרק על שמלת החתונה שלה אפשר לנהל דיון של שעות. זו עדיין לא הביוגרפיה שהיא ראויה לה - בכלל, רחמים על הזמרת שנאלצה להיות בחיים כשהדבר הזה עולה לקולנוע - אבל היא לפחות לא מבזה אותה באופן מוחלט. יש אפילו רגע או שניים שבאמת ובתמים ירגשו את הקהל.
דווקא בגלל שדיון ואנשיה לא היו מעורבים בעשייה של "אלין", מפליא לראות את למרסייה בוחרת לתאר את סיפור האהבה של הזמרת עם מנהלה האישי הגדול ממנה בשני עשורים - שהכיר אותה בגיל 12 והפך לבן זוגה כשהייתה בת 20 - באופן כל כך רומנטי. איש לא אומר שהשניים לא אהבו אחד את השנייה, אבל דווקא המעורבות של אדם חיצוני הייתה יכולה להאיר את הקשר הזה באור מעט אחר, ולשאול שאלות על "גרומינג" אפשרי. בכל מקרה, יש מצב שאלו ציפיות גדולות מדי מ"אלין": סרט שבו, ואני לא יודע אם ציינתי את זה, אישה בת 56 מגלמת ילדה בת 4, 12 ו-20.