זחל עם הרוח

את המקור היפני של "הרוח במעטפת" סירבתי לראות במשך שנים. הוא עבר לי מתחת לרדאר כשיצא ב-1995, ושמעתי עליו רק ב-99', כש"המטריקס" יצא וחובבי אנימה התחילו להגיד שהוושובסקים (היום וושובסקות) גנבו ממנו רעיונות. "המטריקס" העיף לי את המוח בבעיטה סיבובית מואטת לזמן קליע מצולם ב-360 מעלות, ולא הייתי מסוגל נפשית להתמודד עם הרעיון שהוא איזשהו סוג של ריפ-אוף, אז נמנעתי. השנה, לקראת הרימייק האמריקאי, צפיתי בו בכל זאת, והופתעתי לגלות שהדבר הכי בולט ב"הרוח במעטפת" אינו עד כמה הוא השפיע על "המטריקס", אלא עד כמה הוא הושפע מ"בלייד ראנר". אז תזכרו שתלינו על הקיר את האקדח המגניב ההוא של הריסון פורד, כי הוא יירה במערכה האחרונה.

האחת

מכנים אותה "המייג'ור" (סקרלט ג'והנסון), והיא ההישג הכי גדול של הקיברנטיקה במה שנראה כמו טוקיו עתידנית (כלומר, זאת טוקיו העתידנית במקור הספרותי והקולנועי, אבל זה לא נאמר בסרט במפורש). המייג'ור היא מוח אנושי בתוך גוף סינתטי, מצב שבא עם תג מחיר: חברה בשם "האנקה רובוטיקה" הצילה אותה ממוות בתמורה לשירות המדינה, ספציפית בכוח משימה בשם "אזור 9" שנלחם בפשעי סייבר – שבשלב הטכנולוגי הזה של האנושות כוללים לא רק פריצה למערכות ממוחשבות, אלא גם פריצה למוחות של אנשים. לא כל המוחות; רק כאלה שעברו איזשהו סוג של שדרוג קיברנטי ובכך חשפו את עצמם למהדורה העתידנית הזאת של האקינג.

האירוע המחולל של "הרוח במעטפת" הוא מתקפה משולבת על עובדי "האנקה". איש מסתורין בשם קוזה (מייקל פיט) מצליח לפגוע בהם בזה אחר זה למרות מיטב המאמצים של המייג'ור ושל השותף שלה, באטו (פילו אסבק, יורון גרייג'וי מ"משחקי הכס"). איך ולמה מחסל קוזה את אנשי הרובוטיקה? היחידים שאולי יודעים משהו הם המדענית שבנתה את המעטפת הפיזית של המייג'ור (ז'ולייט בינוש) והצ'יף הקשיש של "אזור 9" (טקאשי קיטאנו).

כל זה מהדהד שלושה סרטים: "ניקיטה" (בגלל הדיל של "אנחנו נציל אותך ואת תעבדי בשבילנו"), "רובוקופ" (בגלל אותו כנ"ל ובגלל מוטיב התודעה האנושית בגוף סינתטי), ואכן, גם "המטריקס" (כי אי אפשר שלא להיזכר בו בכל פעם שהמשודרגים קיברנטית נועצים כבלים לתוך חורים ייעודיים בעורף ומשזרקים את עצמם לתוך הרשת, הענן או התודעה של מישהו אחר).

מכירים את המילה "להשתזרק"? היא הייתה נפוצה בתרגומים העבריים של ספרי הסייבר פאנק, תת-סוגה של המדע הבדיוני שהייתה מאוד פופולרית באמצע-סוף שנות ה-80 – כש"הרוח במעטפת", סדרת המאנגה שקדמה לסרט האנימה, הפכה ללהיט ענק ביפן. כל הקטע בסייבר פאנק היה חרדה מפני מחשוב, מפני עולם שבו הטכנולוגיה תדרוס את הפרטיות ואפילו את העצמי. זה המקום שבו "המטריקס" שאב השראה ישירה מ"הרוח במעטפת", הרעיון של טכנולוגיה שחודרת פיזית לתוך התודעה ומשנה אותה. אבל במהות – בשאלת ה"על מה הסרט הזה?" – אין בעצם שום קשר בין "המטריקס" לשתי הגרסאות הקולנועיות של "הרוח במעטפת". וזה אירוני, כי לא יעזור כלום: הבעיה הכי גדולה של הרימייק האמריקאי תמיד הייתה איך לא להיראות כמו ריפ-אוף של סרט שהוא ריפ-אוף של המקור היפני שלו.

האם אנדרואידים חולמים על סקרלט ג'והנסון

ברור שהבמאי רופרט סאנדרס ("שלגיה והצייד") והתסריטאים שלו, וויליאם ווילר וג'יימי מוס, ידעו שתחושת ה"אבל כבר ראינו את זה ב'המטריקס'" עלולה להוות בעיה. הפתרון שלהם? ראשית, "הרוח במעטפת" החדש מתרחק מאוד מהסרט היפני ומתמקד בסיפור הרקע של המייג'ור, שלא ממש קיים בגרסה מ-1995. שנית - והנה אני מוריד מהקיר את אקדח השירות של בלייד ראנר בשם דקארד - הם הבינו בדיוק את מה שאני הבנתי כשראיתי את סרט האנימה ופשוט פעלו בהתאם.

אי אפשר לטעות בעניין הזה: "הרוח במעטפת" מרפרר כולו ל"בלייד ראנר". הוא עושה זה ברמה הוויזואלית, עם עולם שנראה כמו שדרוג של הסטים מ-1982 (זוכרים את שלטי הפרסומת העצומים? עכשיו הם הולוגרמות), ובעיקר ברמה המהותית. כי התשובה לשאלה "על מה הסרט הזה?" דומה, אפילו זהה לזאת שעלתה בקלאסיקה של רידלי סקוט על פי פיליפ ק. דיק: מה עושה אותנו אנושיים? האם אלה הזיכרונות? החלומות? המעשים?

התשובות של "הרוח במעטפת" נבונות ומעניינות, אלא שהשאלות הטובות מתחילות להופיע רק במחצית השנייה שלו. בכלל, הסרט צובר מומנטום ככל שהוא מתקדם, אבל הוא גם תוקע לעצמו מקלות בגלגלים עם עומס יתר של קטעי אקשן גנריים ומיותרים. זה כאילו שסאנדרס פחד לשעמם דווקא בקטעים הכי מעניינים שיש לתסריט שלו להציע.

ג'והנסון, במה שנראה כמו המשך ישיר לתפקידה ב"לוסי" של לוק בסון, לגמרי owns את התפקיד הראשי (ובנוגע לתלונות על כך שליהוק של שחקנית לבנה לתפקיד הזה הוא מה שנקרא White Washing או הדרת אסיאתיים – בלי לספיילר אומר שהתסריטאים לפחות ממש התאמצו לספק הסבר לעניין הזה). הצלם ג'ס הול יוצא בכבוד מהכניסה לטריטוריה של "בלייד ראנר" (בכלל, הוויזואליה כאן מאוד מרשימה, גם אם אין בה משהו שמעולם לא ראינו), והפסקול מאת לורן באף וקלינט מנסל מצליח להדהד את השורשים היפניים בלי להישמע כמו "חג שמח מיסטר לורנס". אז בסך הכל אין תלונות, חוץ מהתהייה למה לוקח לסרט שעה שלמה להיעשות מעניין.