העולם שייך לצעירים – או לפחות לאלה שקוראים ספרים והולכים לקולנוע. בשנים האחרונות כבש גל סרטי ה-YA (Young Adult) את המסך הגדול, עם אינספור עיבודים קולנועיים לספרי נוער וטרילוגיות מצליחות שיש ביניהם הרבה מאוד מן המשותף. לא משנה אם מדובר בקוסמים, ערפדים, מורדים שחיים בעולם עתידני או אבירים שנלחמים בדרקונים – משהו בעלילות הללו קורץ לצעירים ולצעירים ברוחם.
"הבן השביעי" אמנם מתרחש במאה ה-18 ובעולם פנטסטי, אבל לא קשה למצוא קווי דמיון בינו ובין "משחקי הרעב" או "המעניק", למשל. גם בהם אפשר למצוא גיבורים שנבחרו בעל כורחם להציל את העולם, אמירה על בחירה חופשית, פמיניזם והתבגרות – וכנראה גם את גורם המשיכה האוניברסלי של בני נוער לסיפורים הללו. אז מה למדנו מאותם סרטי טרנד? הנה כמה לקחים שהצלחנו לזקק.
אף אחד לא רוצה להיות ה-אחד
קטניס אוורדין נאלצה להתנדב למשחקי הרעב כדי להציל את אחותה, הארי פוטר הוכתר כאויבו של לורד וולדמורט מאז שהיה תינוק, תומאס מ"הרץ במבוך" הושלך לקרחת היער מבלי לזכור דבר, בלה הפכה למטרה נעה רק בגלל חיבתו של אדוארד אליה – או במילים אחרות, כל הגיבורים הצעירים הללו, ראויים ככל שיהיו, לא בחרו במעמד המיוחד לו זכו. ברוב המקרים מדובר בדמויות פאסיביות למדי, גם אם הן מובילות את הסיפור לכאורה ונאמר להן שוב ושוב שהן היחידות שיכולות להציל את העולם, ותמיד יהיה מי שיגרור אותן ממקום למקום וישליך אותן לסיטואציות מסוכנות מבלי לתת להן את כל הכלים. הגיבורים תמיד צעירים מדי מכדי לדעת מה לעשות, ממש כמו הצופים, אבל אינסטינקט כלשהו מגן עליהם ומאפשר להם לצאת בשלום מכל מצב בלתי אפשרי – אולי המקבילה הסיפורית לאשליית האלמוות שכולנו חשים בגיל הזה.
מבוגרים לא תמיד יודעים הכל
הנבחר הוא תמיד צעיר מאוד, אבל בדרך כלל יתלווה אליו מנטור מבוגר יותר – דמבלדור, היימיטץ', המעניק, פור – שאמור להסביר לו למה הוא נבחר, איך הוא יכול להציל את כולם ולשרוד והכי חשוב, איך להילחם במבוגרים רעים ששולטים בעולם הזה. אבל אז מסתבר שאותו מדריך מנוסה סובל ממחלות של מבוגרים: הוא צר מוחין, הוא מזלזל בנבחר הצעיר, מסתיר ממנו אינפורמציה, מוכן לסכן את חייו ובאופן כללי מאכזב למדי. בשלב מסוים, הגיבור צריך ללמוד להסתדר לבד ולא לסמוך על אף אחד אחר.
אידיליה היא אף פעם לא אידיאלית
בין אם הוא חי ביקום עתידני או בתקופה היסטורית, הגיבור הצעיר מבין מהר מאוד שהעולם שלו לא מושלם. לקורא/צופה/גיבור ברור שהסטטוס קוו מעוות, למרות שכל שאר הדמויות מצייתות לחוקים בלי לנסות לערער עליהם – ילדים נשלחים למות במבוך או בתוכנית ריאליטי רצחנית, ערפדים נלחמים באנשי זאב, רגשות וזיכרונות "מאופסנים" אצל יחידי סגולה, אזרחי העולם מסווגים לפי פלגים של תכונות אופי, אבירים נלחמים במכשפות טובות ורעות כאחד – הכל למען שמירת השלום, שבעיני המבוגרים נתפס כערך הפוך מאינדיווידואליזם.
מי מנהל את העולם? בנות
בספרים ובסרטים הללו לא חסרות דמויות נשיות חזקות – הרמיוני, קטניס, תרזה וטריס – שמובילות את העלילה ולא נותנות דין וחשבון לגברים סביבן. הן חכמות יותר, אמיצות יותר ומהוות מודל לחיקוי עבור מיליוני נערות, בעיקר כי פמיניזם הוא מאוד מסחרי. מנגד, מעניין לא פחות לראות שכמעט תמיד תעמוד מולן גם דמות נשית שלילית: הנשיאה קוין, דולורס אמברידג', ג'נין מתיוס, המכשפה מלכין, ראש מועצת הזקנים – עריצה מרושעת וחסרת לב שמייצגת דמויות סמכותיות נשיות שבני נוער אוהבים לשנוא. אבל בעוד שהגיבורה הנשית תמיד תהיה יפה באופן טבעי ובלתי מתאמץ, האנטיגוניסטית תמיד תהיה קשה, לא אימהית ואכזרית יותר מכל נבל אחר בעולם הזה.
לא לשכוח מי (באמת) מחזיק בכוח
כשמציירים עולם דיסטופי שהגיבור צריך להציל, האלגוריה תמיד פשוטה מספיק כדי שלא תעבור לאף קורא/צופה מעל הראש – בין אם מדובר בביקורת על תרבות הריאליטי, על תרבות היופי והכוכבים, על תככים בפוליטיקה או על גזענות. האויב, ברוב המקרים, הוא מי ששולט בכיפה – המנהיג שמנסה להכניע את ההמונים בטענה שמדובר בטובתם, כשלמעשה יש לו אינטרס נסתר. לא מספיק שהגיבור מורד בהוריו או במורים בבית הספר; הוא חייב למרוד בסמכות הכי חזקה בעולם, כי רק כך הוא יביא לשינוי אמיתי.
התיכון הוא שדה הקרב האמיתי
מכיוון שמדובר בעולם של בני נוער, התפקידים המוכרים מהתיכון והקליקות הנצחיות קיימים גם כאן. יש את היפים והמקובלים, אלא שמתאכזרים לחנונים ולאאוטסיידרים, את החכמים והמוצלחים ואלה שנגררים אחרי כולם. להציל את העולם זה חשוב וזה, אבל לצלוח את הדרמות הללו זה עניין קריטי באמת – הארי פוטר נאלץ להתמודד עם דראקו מאלפוי בקרבות קשים מאלה שיהיו לו עם וולדמורט, וגאלי מקשה על תומאס לשרוד במבוך הרבה יותר מאשר המאמללים. עם כל הכבוד לניצחון על ארכי-נבל שמנסה להשמיד את האנושות, יש משהו מספק לא פחות בהתמודדות עם הבריון של הכיתה.
אהבה זה כואב
נכון לומר שקווי העלילה הרומנטיים בסרטי YA הם בדרך כלל שוליים ונועדו להכניס עניין נוסף מלבד המאבק בין הטוב לרע (אם לא לוקחים בחשבון את "דמדומים", שם מדובר בעיקר). אבל בגלל שמדובר במתבגרים ולרוב גם באהבה ראשונה, הם גם מספקים זווית ראייה מרעננת על נושאים שאליהם מבוגרים מתייחסים בדרך כלל בציניות – נשיקות ראשונות, התלבטויות בין כמה מושאי אהבה, פרפרים בבטן ומסרים סותרים ומסתוריים. האהבה הזו תמיד תציל ממוות, כי כך גם מתבגרים רואים אותה – כמשהו סוחף והרה גורל, הסיבה היחידה לחיים.
מוות הוא חלק מהחיים
תסריטאי ב"דיסני" הסביר פעם שבכל סרטי האנימציה שלהם, ההורים תמיד מתים בהתחלה כדי שהגיבור הצעיר ייאלץ להתבגר במהירות. סרטי הנוער לוקחים את העיקרון הזה צעד אחד קדימה ודוחפים את הגיבורים שלהם לעולמות אכזריים שמלאים במוות, אובדן והקרבה. הם מתמודדים בבת אחת עם דילמות הרות גורל שמתבגרים רגילים בעולם המערבי לא צריכים להתמודד איתן, נפצעים פצעים קשים, מאבדים חברים והורים ונדרשים לסכן את חייהם הקצרים למען הקרובים להם. הם לא מתיימרים להיות אמיצים יותר מהצופה הממוצע – ברור לכולם שהם מתים מפחד, ואם היתה להם בחירה הם היו מעדיפים להתבודד מול הפייסבוק ולהתמודד עם בעיות כמו שיעורי בית וחצ'קונים. אבל זו דרך קלה ומהירה להפוך ילד בן 16 לגיבור, ועוד אחד שנוכל להזדהות איתו.
