העניין עם דרמות קומיות הוא שאסור לקחת אותן יותר מדי ברצינות. נכון, המילה "דרמה" מקנה את הרושם שמדובר בסרט בעל אפקט אמוציונלי מאיזשהו סוג, ומכאן שהציפייה היא לייצוג מסוים של המציאות, אבל אם באמת רוצים ליהנות מהז'אנר הזה מומלץ לא לבנות יותר מדי על ריאליזם. בסופו של דבר גם הרגעים הנמוכים ביותר של החיים, עדיין ייראו ויישמעו כאן טוב יותר מכל מה שעשוי לקרות לכם בעולם האמיתי. מדובר בגרסה משודרגת, מלאה באנשים פוטוגניים להפליא ובמונולוגים שנונים ומרגשים. כל העסק הזה של הכיעור האנושי הלא הפוטוגוני והלא שנון? זה לא ממש עובד בפוסטרים. וזה בסדר, בשביל זה יש לנו קולנוע ו"מכאן אני ממשיך" לא חורג מהכלל הזה – מדובר בדרמה קומית משעשעת לפרקים, נוגעת ללב אבל לא כזו שיכולה באמת להתרחש אצלכם בבית.
בתור התחלה, אמא שלכם או סבתא שלכם לא יכולה להיראות כמו ג'יין פונדה, פשוט כי האישה הזו, שעוד מעט תחגוג את יום הולדת ה-77, נראית כמו שרק ג'יין פונדה יכולה להיראות. אפילו הפרוטזות המגוחכות שהוצמדו לה בסרט הזה (על תקן ניתוח חזה מוגזם) נראות עליה מדהים. פונדה גם משחקת נהדר, כהרגלה, ונוכחותה האייקונית על המסך רק משדרגת את הקאסט המשודרג מלכתחילה של הסרט הזה. פונדה מגלמת כאן את הילארי אלטמן, שבעלה נפטר ועל כן היא מבקשת מארבעת ילדיהם הבוגרים למלא את בקשתו האחרונה ולהתייצב לשבעה מלאה. במסגרת האיחוד המשפחתי נדרשים כולם לחזור לישון תחת קורת גג אחת, על ילדיהם ובני ובנות הזוג שלהם. זה, כמובן, מעורר עשרות חיכוכים מהעבר וכל מיני דילמות משפחתיות שנשכחו מזמן.
רוצים להתעדכן בכל הסרטים השווים? היכנסו לעמוד הפייסבוק של בא לי סרט
>> הכתבה נכתבה מטעם גלובוס גרופ