ביקורת קולנוע | שש פעמים

לא קל להיות מתבגר. איפשהו בין גיל 12 עד סוף התיכון נדמה שהעולם הוא די דיכוטומי: יפים או מכוערים, מקובלים או לוזרים, עשירים או עניים, חכמים או סטלנים. כל החיים החברתיים סובבים סביב הקטגוריות האלו. למרות ש"שש פעמים" משתמש באותן קטגוריות כדי להעביר מסר, יותר מהכל הוא מראה שיש דברים שהם לא שחור ולבן, דברים שאולי נראו לנו בסיסיים כמו הסכמה או סירוב.

"שש פעמים" הוא סרטו הראשון של במאי הטלוויזיה יונתן גורפינקל ("ארץ נהדרת"). במרכז הסרט עומדת דמותה של גילי (סיון לוי), נערה מתבגרת מהרצליה שעברה לתיכון חדש. הסרט מתאר שש חוויות מיניות שעוברת גילי במהלך כמה שבועות, כולן כמעט ביוזמתו של תלמיד נוסף מבית הספר בשם עומר (אביתר מור). עומר, נער עשיר, מלא ביטחון שנראה טוב, מזהה את החולשות של גילי ויודע ללחוץ על כל הנקודות הנכונות כדי לגרום לה להתמסר אליו ואל חבריו. לאף אחת מהחוויות האלו היא לא מסרבת, אבל באף אחת מהן היא גם לא ממש רוצה.

שש פעמים (צילום: שרק דה מאיו, יחסי ציבור ) — סיון לוי ב"שש פעמים". תפקיד מהפנט | צילום: שרק דה מאיו, יחסי ציבור

"שש פעמים" היה יכול ליפול בקלות למלכודת של תשדיר שירות שמנסה ללמד אתכם על הסכנות הטמונות בכניעה ללחצים בגיל ההתבגרות, אבל הוא מאוד רחוק משם. הסיבה לכך, היא בראש ובראשונה, דמותה של גילי שמגולמת בצורה נפלאה על ידי סיון לוי, תפקיד עליו קיבלה את פרס אופיר לשחקנית הטובה ביותר. גילי היא מתבגרת שבטוחה שהיא בעצם אישה. היא מצליחה להעביר בצורה נפלאה את הזגזוג הנוראי שמאפיין את הילדה שרוצה לקבל תשומת לב והאישה שהיא מנסה להיות. גילי עוברת בלי בעיה מילדה ביישנית שלא מסוגלת אפילו להחליט מה היא רוצה לשתות, לאישה שמנסה לפתות את הבחור בהצעה לאורגיה. זה חלק ממה שהופך את הסרט לכל כך מטלטל - מצד אחד היא לא המתבגרת החלשה והמסכנה שנקלעת בעל כורחה לסיטואציות מיניות, גילי מכירה במקומה במערך הפופולריות ומשתמשת במה שיש לה. היא נהנית מההודעות המחמיאות ומתשומת הלב כל עוד היא קורית, מצד שני היא לא באמת אומרת כן.

לאורך הסרט לא רואים את גילי מתייסרת או שואלת את עצמה למה היא עושה את זה. להפך, כשיש לה הזדמנות היא תספר על החוויות המיניות שלה בגאווה. מבחינתה, היא אישה וזה מה שנשים עושות. למרות שברור שגילי נבחרה ולא בחרה אף אחת מהחוויות המיניות שלה, היא בוחרת להתהדר בהן. היא תחזור ותגיד שכל מה שהיא רוצה זה סקס, היא משחקת במגרש של הגדולים.

וגם "שש פעמים" משחק במגרש של הגדולים. הדיאלוגים בין הדמויות יושבים נהדר על השחקנים ולא נשמעים כמו משהו שמבוגר כתב כי ככה הוא מאמין שמתבגרים מדברים (תסריט: רונה סגל). הצילום יגרום לכם להרגיש כאילו אתם נמצאים עם גילי והבנים במועדון או באחד מהחדרים היותר מדי מאובזרים שהם מחזיקים בדירות היפות שלהם בהרצליה. גורפינקל לא מפחד להראות לנו איך נראים חוויות מיניות מפוקפקות של נערים מתבגרים ועושה זאת בצורה שתהפוך לכם את הקרביים. הסרט מזעזע, אבל לא בכוח. זאת פשוט המציאות ותתמודדו איתה.

שש פעמים (צילום: שרק דה מאיו, באדיבות סרטי יונייטד קינג) — מנוצלת על ידי בנים מהשכבה | צילום: שרק דה מאיו, באדיבות סרטי יונייטד קינג

במובנים מסוימים, צריכים להיות קצת סאדיסט כדי ליהנות מ"שש פעמים" בצורה שאנחנו רגילים ליהנות מקולנוע. אבל צריך גם להיות חסר לב כדי לא להתרגש ממנו. הסצנות המיניות יגרמו לכן לכסות את העיניים ולהתפלל שהן יגמרו כבר, הדיאלוגים בין גילי לבנים ובעיקר הנטייה של גילי לענות ב"לא יודעת" ו"לא, זה בסדר" (שני ביטויים תמימים שמתארים בדיוק את מערך הכוחות בין המתבגרים) יגרמו לכן לקפוא בכיסא והמועקה תישאר כנראה הרבה אחרי שהסרט יגמר. אבל "שש פעמים" הוא סרט שצריך לראות. הוא סרט שצריך לראות כי הוא מדבר בצורה ריאליסטית על נושא שאנחנו מעדיפים להדחיק, וכי יש סיכוי שתצאו ממנו קצת אחרים ממה שנכנסתם.

מצאתם טעות לשון?