חלום אמריקאי. מעניין אם המפיצים הישראליים של הסרט החדש מבית היוצר של דייויד או ראסל הלכו על התרגום המוזר הזה (באנגלית "American Hustle") בגלל שראו בעלילה שלו ניסיון להגשים את החלום האמריקאי, או שמדובר בעצם בסוג של חלום משלהם לייצג את הסרט הטוב ביותר של עונת האוסקרים. ההייפ הזה הרי מלווה את הסרט כמעט מאז הקרנת הבכורה העולמית שלו ורק הולך ומתגבר: ביקורות מעולות, מועמדויות לגלובוס הזהב ול-SAG (גילדת השחקנים), איך כל זה יכול להסתכם בפחות מחוויה בלתי נשכחת? ובכן מסתבר שאפשר.
לסרבל את האויב
אם צריך להגדיר את חלום אמריקאי בשורת מכירה פשוטה אפשר לומר שזה אושן 11 בסבנטיז, רק בהפוך על הפוך. במקום הסטייל והשרמנטיות של פיט את קלוני קיבלנו את הכרס והלוואות השיער של כריסטיאן בייל, ואת המבטא הבריטי המזויף שנועד לשוות לדמות של איימי אדאמס קלאסה. שניהם מגלמים וואנאביז שמנסים לעשות קופה בתחום האמנות המזויפת, נתפסים על חם באחת העסקאות על ידי סוכן FBI (בראדלי קופר) ונאלצים לשתף עמו פעולה בניסיון להפליל שורה של פוליטיקאים מושחתים ופושעים מסוכנים.
התשובה מתחילה בקצב, וקצב בקולנוע הוא כמעט תמיד פונקציה של תסריט. חלום אמריקאי בנוי מאוסף של סיפורים אפורים ומייגעים מאד שנקשרים האחד בשני כמעט במקרה ומבלי שיצליחו לייצר ערך מוסף כלשהו. בייל ואדאמס מנהלים זוגיות מוזרה ונטולת כל קסם, מנסים לשדוד פוליטיקאי מושחת (ג'רמי רנר) שלא ניחן בשום מאפיין של באד גאי מעורר עניין, באמצע יש שייח׳ ערבי אנמי ואנשי חוק עם אג׳נדות לא ברורות, פושעים מוזרים ובעיות משפחתיות. הבלגן הזה אמור להשרות את התחושה של כולם עובדים על כולם, אבל במקרה הזה הוא פשוט מסרבל את הסרט ומונע ממנו לתפוס מומנטום. גם הניסיון להציג סיפור על זיוף שמוצג מנקודת מבטם של מי שחיים בעצמם חיי זיוף נראה מאולץ ומרגיש כאילו הוא נדחף בכח לגרון של הצופה. העידון והקלילות שאמורים לאפיין סרטים מהסוג הזה לא נמצאים כאן.
מחשוף ללא הפסקה
התוצאה היא שחלום אמריקאי הוא בראש ובראשונה פשוט סרט משעמם. אין בו שיאים גדולים או נפילות מהדהדות, ההתנהלות בו די צפויה (כולל הטוויסט בסיום), אבל יותר מהכל אין בו רגש ולב. שום דבר שמתרחש לאורך השעתיים ו-18 הדקות שלו לא מעורר תגובה אמוציונלית. בתור האפור הגדול הזה אף אחת מהדמויות לא מעניינת מספיק כדי שלמישהו יהיה אכפת מה יעלה בגורלה. העניין הזה בעייתי לכל ז׳אנר ובכל סרט, אבל כשמדובר בדייויד או ראסל זה הרבה יותר משמעותי. את השם שלו בהוליווד עשה הבמאי המוכשר עם פיצ'רים קטנים, חמים ומתובלים בהרבה הומור ושנינות. בלעדיהם נשארנו עם דיאלוגים משמימים, דמויות משעממות וחוסר טעם משווע בדמות המחשוף העצום וחסר כל ההיגיון שמלווה את איימי אדאמס לאורך כל הסרט.
חלום אמריקאי לא מצדיק את הבאזז או רף הציפיות הגדול שהגיע איתו. הוא כתוב רע מהדיאלוגים עד הדמויות, נטול ברק ורגש ומאחר ולא מדובר כאן בסיפור שלא ראינו בעבר, הוא מדיף גם ריח די חזק של מיחזור. יש הרבה סרטים טובים יותר ממנו שלא יזכו ליחסי הציבור המעולים שמהם הוא נהנה, אפשר רק לקוות שלפחות חלקם ייקחו את הפרסים שמגיעים להם בצדק.