החלום הגדול של הדמויות הראשיות ב"ארץ יבשה" הוא לחיות לנצח. הבעיה הגדולה היא שהן לא מספיק מעניינות כדי שנרצה לראות אותן מגשימות אותו. ואז מגיע טום הארדי, ופתאום לא אכפת לנו שגן עדן יחכה קצת
באסה עם הדואר הזה, כולה רצינו לשלם חשבון חשמל | צילום:
יחסי ציבור
הרבה מאד פנטזיות אנחנו מטפחים לעצמנו לאורך השנים: חלקן ריאליות, חלקן פחות, כאלו שיוגשמו יום אחד וכאלו שהן בר רפאלי – אבל אף אחת מהן לא משמעותית כמו השאיפה לחיות לנצח. זה קצת כמו לונה פארק, מסיבה מטורפת או המקלחת של בית הכלא, נורא מבאס כשפתאום מכבים לכם את האור. "ארץ יבשה" נפתח בסיפור פנטזיה כזה בדיוק, על שלושה אחים שחלמו לומר למלאך המוות את מה שלמדנו מהמורה לריקוד ב"משחקי הכס": "לא היום".
האייליסט של עולם הפשע
חכו שאני אתפוס את הספר הזה. תספורת רונאלדו עלק | צילום:
יחסי ציבור
ג'ק (שייה לה בוף), פורסט (טום הארדי) והווארד (ג'ייסון קלארק) בונדרנט, גדלו יחד בווירג'יניה של השפל הגדול בשנות ה-30, והחליטו להקים עסק משפחתי לזיקוק והברחת אלכוהול. העסק עובד כל כך טוב עד שחלק מהרשויות המקומיות, ומעל כולם מרשל רצחני (גאי פירס), מחליטים שגם להם מגיע חלק בעוגה. כשהבונדרנטים מסרבים הופך המאבק הזה - בין אנשי החוק המושחתים לפושעים המושחתים קצת פחות, למדמם במיוחד.
"ארץ יבשה" מבוסס על סיפורם האמיתי של האחים בונדרנט, כפי שתואר ב"מדינה הרטובה ביותר בעולם" (זה רק נשמע כמו ההמשך ל-"50 גוונים של אפור"), ספר שכתב הנכד של ג'ק. פורסט הוא אמנם המנהיג קר הרוח והווארד הוא חולה הדק חמום מוח, אבל הסיפור מוצג דווקא מנקודת ראותו של האח הצעיר והפנטזיסט, שחולם על אהבה, חיי נצח ופגישה עם גנגסטרי על בהשקות של תתי מקלע. אלא שיש שתי בעיות עם הפנטזיה הזאת: פושעים לא מאמינים בחיי נצח וחתימה מתת מקלע זה ממש כואב.
הבמאי ג'ון הילקוט מנסה לרכב כאן על הגל של "אימפריית הפשע", ולשחזר את המאבקים הגדולים סביב "חוק היובש", בתקופה שבה כל נבל הוא מלך. זה עובד בעיקר בזכות השחזור של אווירת התקופה, על המכוניות, מכונות הירייה והנופים המרהיבים של הדרום. הצילום הנהדר ועיצוב התפאורה המדויק מאפשרים ל"ארץ יבשה" להרגיש לפרקים כמו מערבון קלאסי, וברגעים אחרים כמו דרמת פשע מודרנית ואלימה מאד.
טום הארדי והטעויות
קח צעד אחורה, הז'קט הזה בדיוק יצא מכביסה | צילום:
יחסי ציבור
גלריה מכובדת מאד של שמות מפארת את הפוסטר של "ארץ יבשה", אבל רובם לא מצליחים לייצר אימפקט משמעותי. היוצא מן הכלל הוא טום הארדי הנפלא, שמגלם כאן סוג של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. מצד אחד עבריין רצחני ואלים, מצד שני סוג של ביישן כרוני שנתקף נהמות משעשעות במיוחד, כשהוא בחברת נשים. עם הופעות נפלאות בסרטים כמו "ברונסון", "התחלה", וכמובן ביין ב"עלייתו של האביר האפל", הארדי הוא אחד הכוכבים המוכשרים ביותר בדור החדש של הוליווד. מדויק להפליא בניואנסים הקטנים, מתאים את עצמו בקלות לתפקידים מורכבים, חד ושנון ברמה שנראית הרבה מעל רוב הקולגות שלו בימים האלה.
היה יכול להיות ממש מושלם לספר שהעלילה של "ארץ יבשה" מצליח לעמוד ברמה הזאת, אבל זה לא המקרה. במשך כמעט כל 116 הדקות שלו הסרט מנסה לבנות מתח, לייצר קליימקס, להביא אותנו לתחושה שמשהו גדול עומד בפתח, אבל מעולם לא מקיים. התחושה היא של נסיעה בקרוז קונטרול על הילוך שלישי, זה נחמד כדי להביא אתכם מנקודת ההתחלה לסיום, אבל הכל נראה נורא שכיח וחסר ריגוש. למעשה הדמות היחידה שמייצרת סימפטיה ורגעים זכורים כלשהם (הגאג הקטן בסיום למשל) היא זו של הארדי, בלעדיה הטובים והרעים פחות או יותר שווים זה לזה מבחינת העניין.
תרצה קצת אפר בקפה שלך? | צילום:
יחסי ציבור
"ארץ יבשה" מרגיש הרבה יותר כפרק אמצע עונה של סדרה טובה מאשר כסרט בפני עצמו. יש בו מאפיינים טובים של אווירה, צילום וסיפור מעניין, אבל לא את המרכיבים שעושים סרט לגדול באמת. מצד שני, שווה לצפות בו רק כדי לראות את טום הארדי עושה עוד צעד אחד בדרך לדרגת כוכב על.
אוף, עוד פעם ביטלו את הפגישה. חייב להרוג קצת זמן | צילום:
יחסי ציבור
