מכירים את הרגע המייאש שבו שכחתם איפה השארתם את המפתחות של האוטו, זה שמכריח אתכם לחפור עמוק בתוך הזיכרון המאובק, תוך כדי זעקות תסכול על כך שלעבודה כבר לא תגיעו בזמן היום? עכשיו קחו את הסיטואציה הזאת והרכיבו אותה על שוד מתוחכם. אתם האנשים היחידים שיודעים איפה נמצא השלל, אבל גם טיפול בחשמל לא יצליח להוציא אותו ברגע זה מהמוח הלא מתפקד. על הסיטואציה הזאת בנוי הרעיון הכללי של "טראנס" וזה די מגניב, עד שהסרט זונח אותו לטובת ניסיון לשחק לכם בראש, סתם כי זה נראה לו יותר מגניב.
מצטערים, נגמר הריטלין
יש משהו בסרטים של דני בויל שגורם להם להיראות כמו ילד היפראקטיבי ששכח לקחת ריטלין. הבמאי הבריטי מלא בכל כך הרבה רעיונות ויזואליים מתוחכמים ומעניינים, עד שהוא כמעט לא מסוגל לסיים אף אחד מהם לפני שהוא קופץ לבא בתור. התסריט הקופצני והלא ממש קוהרנטי של טראנס נופל לו לידיים כמו גלידה ביום חמסין. ממש אפשר לראות אותו קורא את התסריט ומתחיל לשרבט בצחקוק מרושע: "פלאשבק, עוד פלאשבק, דפיקה בחלון, שדה עם פרחים, מישהו חוטף רובה בראש, אישה עירומה, דפיקה בחלון, פלאשבק, חלום...הא הא, אני אוהב את העבודה שלי".
התוצאה היא שאיפשהו באמצע הדרך טראנס מאבד לחלוטין את הרעיון הפשוט שאיתו התחלנו ומוצא את עצמו מסתבך במרדף פסיכי במרחבי המוח. כמו תמיד אצל בויל זה מרדף כיפי ומלא בסטייל: הסצנות נראות כמו יצירות מוזיאוניות (הן גם מוצגות בהטיה צידית קלה כאילו מישהו שכח ליישר אותן) עם צבעים עזים ששוטפים את המסך ופסקול נפלא מבית היוצר של להקת Underworld – אבל הכל נראה כמו חלק מהיפנוזה שנועדה להסיט את תשומת הלב מהחורים בסיפור, ומפתרונות מגוחכים שנקשרו במהירות רבה מדי בסוף. החלק המפתיע הוא שכל זה לא גורע מההנאה מהסרט. הקצב נהדר, סצנות האקשן מצולמות נפלא, הפסקול מעולה ובשלב מסוים פשוט מתמכרים לתוך הכאוס האסתטי הזה ושוכחים מכל השאלות הקשות.
תבואו מגולחים
גם הדמויות שנבחרו כאן מזכירות את הטיפוסים שידענו להכיר בסרטים של פעם: וינסנט קאסל נולד לגלם באד גאיז נכלוליים (בעיקר אם הם מגיעים עם מבטא צרפתי), ג'יימס מקאבוי מכסה היטב את תפקיד הפושע המתחיל והמבוהל ורוסאריו דוסון נכנסת לנעלי הרופאה המסתורית והפתיינית בצורה סבירה למדי. הבעיה מתחילה כשהיא מתעקשת להמשיך...לדבר..בפאוזות...דרמטיות...גם...בקטעי...דיבור...רגילים. זה מתחיל לעצבן בשלב מסוים.
בשלבים לא מעטים לאורך הסרט תמצאו את עצמכם מזהים אלמנטים והומאז'ים לסרטי מניפולציות מוח אחרים, בעיקר "התחלה" ו"שמש נצחית בראש צלול". אל חשש, טראנס רחוק משתי היצירות המורכבות האלה שנות אור, אבל לזכותו ייאמר שהוא גם לא מתאמץ יותר מדי ליישר איתן קו. מתחת למעטה האסתטי שלו, הפסקול הנפלא והמבנה הקצבי שלו מדובר בבי מובי לכל דבר. אם תנסו להילחם בו עם ציפייה לערך מוסף איכותי, תגלו אותו במלוא חולשותיו. אבל אם תתנו לו להוביל אתכם בדרכו המהפנטת, כנראה שתזכרו אותו בתור שעה וחצי של כיף נטול דאגות.