המרוץ לאוסקר בכל שנה הוא סאגה מורכבת ורבת תהפוכות. אינספור בלוגרים ומומחים מקדישים את זמנם לניסיון לנתח, לסכם, לבסס על פי תוצאות העבר, כדי לנחש לאן נושבת הרוח לפני הטקס. כמו תמיד באקדמיה הכל קשור בהרבה מאד פוליטיקה ופנקסי חשבונות, אבל גם בנוסחה פשוטה שעובדת פעם אחר פעם: דרמה תקופתית שמציבה במרכז דמות היסטורית המתעמתת עם האתגר הגדול בחייה.תנו להם פאתוס, תנו להם נוסטלגיה, והם כבר ידאגו לכם לזהב.
הפוליטיקה הישנה
בראיונות שהעניק לקראת הסרט העיד ספילברג שמאס בהפקות ענק. לא עוד סצנות מלחמה עתירות אפקטים וניצבים, את הסרט הזה החליט למקד בדמויות, בטקסטים ובאחורי הקלעים האפורים של ההיסטוריה. הבעיה היא שהחדרים הסגורים והעיסוק בפוליטיקה מוציאים אותו מאזור הנוחות שלו. "לינקולן" מרגיש בחלקים נרחבים כמו ביקור בועדת חוקה: דיאלוגים משמימים, אינספור דוברים חסרי חשיבות, ארוך ומייגע. יש לא מעט במאים שדרמות ורבאליות כאלה היו הופכות אצלהם לחגיגה, לא בלינקולן.
אחת הסיבות המרכזיות לקושי של הסרט היא החשיבות המוגזמת מדי שהוא מנכס לעצמו. הטון הכבד והתיאטרלי בתסריט של טוני קושנר עומד בניגוד מוחלט לזה של טרנטינו ב"ג'אנגו ללא מעצורים". בעוד שאצל האחרון נראה מאבקם של השחורים לשחרור מבעד למיצגים של חוסר צדק, ניצול והשפלה, אצל קושנר אין כל תמריץ או הצדקה נראית לעין למאבק החופש של השחורים. למביט מהצד זה נראה קצת כמו התעקשות נקודתית של מנהיג מזדקן. במקום אלה נדחסים אלו באלו אינטריגות אפורות, תמרונים ופיליבסטרים שמצליחים לרוקן את התהליך ההיסטורי מכל רגש.
דניאל הקדוש
הייצוג של לינקולן על ידי דניאל דיי לואיס נראה ומרגיש כמו חצי אל. בכל חדר שבו הוא יימצא תמיד תרחף מעליו אלומת אור מסתורית שתעצים את נוכחותו. הוא נראה גמלוני, כפוף גב ואחרי ריב ארוך עם הספר, אבל משלב בהצלחה גדולה עוצמה לצד חן של סבא טוב לב (וקצת נודניק). אבל אם מדיי לואיס כבר די התרגלנו לרמה כזו, האיש שגונב את ההצגה הוא טומי לי ג'ונס בתפקיד סגן הנשיא, תדאוס סטיבנס. מדובר בדמות הכי לא פוליטקלי קורקט שאפשר היה לפגוש, הכי קרוב למירי רגב של המאה ה-19: אימפולסיבי, לא דופק חשבון, חצי קומי חצי דרמטי, כזה שלא יתבייש לעמוד על במת הקונגרס ולספר לכל יריביו מה הוא באמת חושב עליהם.
לינקולן הוא סרט בעייתי, מעייף וקצת נטול נשמה מכדי להצדיק את ההייפ הגדול שהוא מייצר סביבו. החולשות התסריטאיות שלו זוכות לאיזון מסוים בזכות צילום מרהיב והופעות מרשימות, אבל במשימה הגדולה באמת: לגרום להזדהות עם המהלך הגדול שבליבו, ההצלחה שלו חלקית במקרה הטוב.