לא קל להיות היום יוצר קולנוע. רעיון שנראה מעולה בשלב הטרום הפקה יכול להגיע לכדי מיאוס עד שיגיע לעיני הקהל. סאגת עיבוד "מלחמת העולם Z" של מקס ברוקס התחילה עוד ב-2007 כשבראד פיט ניצח את ליאונרדו דיקפריו אחרי מאבק ארוך ומיליון דולר מכיסו בקרב על הזכויות. מאז עסקו באולפני פרמאונט בצילומים, שכתובים, השלמות, שינויים ותוספות באחת ההפקות היותר מקוללות של השנים האחרונות. כל זה בזמן שבמקביל החברים הרקובים הפכו לגיבורי התרבות החדשים. עכשיו, לך תסביר שאתה היית שם קודם.
לקרוא ולשרוף
עלילת הסרט מתמקדת בגארי ליין (בראד פיט), לשעבר חוקר מיוחד מטעם האו"ם בעל הכשרה צבאית, שנקרא חזרה לשורות הארגון לאחר מגיפה קטלנית שפושטת ברחבי העולם והופכת אנשים מן השורה לסוג של פיטבול עם כלבת. ליין נשלח לנקודות שונות בעולם מקוריאה ועד ירושלים, כדי לנסות ולמצוא תרופה שתעצור את השיטפון ותציל את האנושות ממה שנראה כמו הכחדה ודאית.
הספר של ברוקס הציע זווית חדשה ומרעננת לז'אנר הזומבים. הוא מתרחש 10 שנים אחרי פרוץ המגפה ולאחר ששרידי האנושות מצאו דרך לעצור אותה במחיר כבד מאד. הגיבור הוא עיתונאי שעובר בין הנקודות השונות ואוסף עדויות שיעזרו להבין את גודל זוועת המלחמה. מארק פורסטר וצוות הכותבים שלו החליטו לזרוק את כל הסיפור הזה מהחלון, להפוך את הגיבור הראשי ללוחם ללא חת ולשלוח אותו לחרף את נפשו כדי להציל את כולנו. עצם ההחלטה הזאת הופכת את "מלחמת העולם Z" מפרויקט מקורי ובעל אמירה לעוד סרט מלחמה בזומבים, כזה שכמוהו ראינו כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות.
ברמת האימה הבסיסית הסרט אכן עושה את העבודה. מסדרונות חשוכים ומאיימים (מישהו יצטרך לחקור פעם איך זה שכל מתקפת זומבים מביאה איתה אוטומטית הפסקת חשמל), יצורים צהובי שיניים ופעורי עיניים וסצנות של המון רעב ששוטף את הרחובות. כל אלה מספיקים כדי למנוע מהשעתיים של "מלחמת העולם Z" לשעמם. אם היה אי פעם צ'ק ליסט לאלמנטים שצריכים להופיע בסרט נוסחה כזה, על הטופס של הסרט הייתה כנראה חותמת "עבר" גדולה. העניין הוא שסיפורי אפוקליפסה טובים הם הרבה מעבר ל"בוו" הרגעי וליצורים מפחידים, וכאן הסרט מפספס בגדול.
סוף העולם קליל לכם
זה מתחיל, כמו תמיד, בדברים הקטנים. לדוגמא העובדה שליין מבין בדיוק מה קורה, לאן לרוץ ולמי לפנות וכל זה מפיצוץ אחד בפקק במנהטן. הוא מעולם לא ראה זומבי מימיו, אבל האינטואיציה מביאה אותו לכרוך שכבות מגן מפני נשיכות על הידיים ולכוון את הנשק לראש של המתים. זה ממשיך בהצגה המביכה של ישראל בסרט (שמות הדמויות, ההצגה הקלישאתית של חרדים ופלסטינים רוקדים בעיר העתיקה ובסיבה האידיוטית לכך שהכל מתמוטט) ומגיע לשיא בדמותה של אשתו (מיריאל אנוס, "The Killing") שמבזבזת דקות ארוכות של מסך בנישוקים חוזרים ונשנים לבנותיה ובהיצמדות היסטרית לטלפון בציפייה להישמע קולו של בעלה.
איפשהו באמצע הסרט (בערך בשלב שבו הגיבור מחליט לפוצץ רימון במטוס מלא נוסעים...הגיוני) מאבד התסריט סופית את היומרה לייצר דרמה לטובת ניצול אובססיבי של תקציב האפקטים. בערך בנקודה הזאת כבר לא באמת משנה אם הטוב ינצח או אם הזומבים ייכחדו, רק שנצליח לצאת מהמסדרון בשלום. מעבר לכך שאחרי "המתים המהלכים" נראים הזומבים בסרט כמו חבורת לבקנים עם נקע בלסת, יש כאן התעלמות מוחלטת מהסוגיה האנושית שמלווה את סרט הז'אנר. עם כל הכבוד למתים, סרטי הזומבים לימדו אותנו שדווקא היחסים בין בני האדם ברגעים של סוף העולם הזה עושים את ההבדל, כאן כמעט אין התייחסות לכך. אולי זה יותר מדי לדרוש מסרט קיץ, בטח כשמדובר בקיץ בעייתי כמו זה של 2013.
לזכותו של "מלחמת העולם Z" ייאמר שהגיבור היחיד שלו כן מצליח להחזיק את הסרט על כתפיו. בראד פיט עושה את העבודה בנונשלנטיות ובחן אופייני, גם כשהוא צריך לקרוא לדניאלה קרטס (שעושה עבודה די טובה בהתחשב בכך שרוב הזמן תפקידה הוא לגנוח בכאב) "סגן" מבלי להיקרע מצחוק. למארק פורסטר הייתה האפשרות לבחור ללכת עם הקו המקורי של הספר או ללמוד משהו מהסרטים המצליחים והחזקים של ז'אנר הזומבים. הוא בחר ללכת דווקא עם דרך האמצע הקלה ולכוון לרמת המתחילים. הפשרה הזאת הופכת את "מלחמת העולם Z" לקל לעיכול גם עבור מי שאפוקליפסת זומבים מעולם לא הייתה כוס התה שלו. מצד שני, ממתי סוף העולם אמור לעבור למישהו בקלות?