נקמה, כמו כל דבר חשוב אחר בחיים, היא נושא למקצוענים. הרבה שרלטנים עם כסאות במאי מסתובבים שם בחוץ, אבל בשביל לישון בשקט תצטרכו להתקשר לקוונטין טרנטינו. כבר עשור שצייד הראשים הכי אלים בהוליווד נמצא בתחום הנקמות. מהכלה ב"להרוג את ביל" ועד היהודים ב"ממזרים חסרי כבוד", רק תנו לו צד חלש וצד חזק, מעטים מול רבים, מדוכאים ומדכאים, והוא כבר יידע לפתור את הכל בדם, יזע ודמעות של צחוק.
ספגטי בנוסח דרומי
"ג'אנגו ללא מעצורים" נולד מתוך הרצון של טרנטינו לעשות כבוד לז'אנר מערבוני הספגטי בכלל ולסרג'יו ליאונה ("הטוב הרע והמכוער", "היו זמנים במערב"), אחד הבמאים שהשפיעו עליו יותר מכל, בפרט. וכמו תמיד כשטרנטינו מנסה לעשות כבוד הוא "מאמץ" לא מעט רעיונות מהמורה הרוחני. החלק הראשון של ג'אנגו נראה ומרגיש כמו מערבון איטלקי לכל דבר: גברים מזוקנים, נופים מדבריים, שימוש בזום מהיר ומופרז להקצנת הרגעים הדרמטיים. אפילו הפונטים הענקיים של המערבונים חוזרים לביקור נוסטלגי.
העובדה שטרנטינו מתייחס לשני הסרטים האחרונים שלו כמקשה אחת לא מקרית. יש לא מעט קווי דמיון בין "ג'אנגו" לבין "ממזרים חסרי כבוד". הראשון והחשוב ביותר הוא עיקרון ההיפוך: הנרדפים הם הרודפים, האנדרדוג הוא הפייבוריט. אחד המוטיבים המבריקים בג'אנגו הוא התדהמה על פני תושבי העיירות כשהם רואים איש שחור רוכב על סוס, במקום להיגרר אחריו. כמו אצל הממזרים גם כאן המניע המרכזי הוא נקמה בוערת, וכמו אז גם כאן הכל מוביל למערכה שלישית מדממת, ברוטאלית, בוערת וגדולה מהחיים (וזה לא אומר שהשתיים הראשונות היו סטריליות).
הטוב, הרע והלא נגמר
מעל לכל דבר אחר האווירה בסרטים של טרנטינו היא זו שהופכת אותם לחוויה המגניבה שהם. חלק גדול בכך נובע מהחשיבות שהוא מעניק לפסקול. גם בג'אנגו מכתיבה המוזיקה את מה שהתמונה לא תמיד מצליחה להעביר. החל משירי חירות קלאסיים מוודסטוק ושנות ה-70 ועד לראפ המקפיץ של ימינו. החלק השני היה ונשאר הליהוק המבריק והיכולת של הבמאי להוציא את המקסימום מהקאסט העומד לרשותו.
דווקא הכוכב הראשי של ג'אנגו, ג'יימי פוקס, הוא האיש הדומיננטי פחות בסרט, שעליו משתלט שוב כריסטוף וולץ בסטייל חסר תקדים. האיש מאחורי האנס לנדה מקפיא הדם בממזרים חסרי הכבוד, חוזר הפעם כדמות חיובית, אבל מבלי לאבד גרם מהכריזמה, הציניות והתחושה שהוא תמיד נמצא צעד אחד לפני כולם. לידו בולט סמואל ל.ג'קסון בהופעה מרושעת ועוקצנית במיוחד, כשגם ליאונרדו דיקפריו מצליח להוציא מעצמו דמות לא אופיינית של נבל מטורף בהצלחה רבה.