אפצח בוידוי - תכננתי ממש לשנוא את "נימפומנית" של לארס פון טרייר. לספר כאן בלהט על כמה אני לא סובלת את הדני שונא הנשים על סרטיו הארוכים יתר על המידה, יומרנותו הבלתי פוסקת ונסיונותיו החוזרים ונשנים לבאס לכולם את החיים. גם שלל השערוריות סביב הסרט לא הועילו, כמו הדרישה מהשחקנים כי יחסי המין המוצגים בסרט יתרחשו על אמת בצילומים. אין לי מושג אם השערורייה הזאת אכן נכונה (היא נכונה מספיק על מנת להיכתב בויקיפדיה) אבל כך או כך היא מעצבנת.
אבל רגע, מהתחלה. ג'ו (שרלוט גינזבורג) נמצאת מוכה וחבולה בסמטה חשוכה על ידי יהודי חביב (או שמא?) בשם זליגמן, המגולם על ידי סטלאן סקארסגארד, שחקן שוודי המופיע ברבות מיצירותיו של טרייר וחשוב מכך, אבא של אלכסנדר סקארסגארד ("דם אמיתי") הלוהט עד מאוד. זליגמן לוקח את ג'ו לביתו ושם סועד אותה במסירות, בעוד היא מספרת לו את קורות חייה המיניים מאז שהייתה ילדה ועד למצבה העכשווי והעגום. וכמו שאפשר להבין משם הסרט, יש לה הרבה מה לספר.
ג'ו מספרת לזליגמן שמונה סיפורים המתארים את ההקצנה המינית שהיא עוברת בחייה כנימפומנית. בסרט הראשון, דווקא הסיפור הפחות מיני, על אביה (כריסטיאן סלייטר) הגוסס, הוא עוכר השלווה מביניהם. החלק הראשון הוא גם הרבה פחות קודר ויותר נעים לצפייה מהשני, אבל מדובר בסרט אחד שלם שעדיף לצפות בו בבית ובבת אחת, החלוקה כפויה וקצת מעצבנת. הסרט מרהיב ויזואלית - רגעים בשחור לבן, זוויות צילום משונות ושלל שקופיות ממלאים את המסך בכל רגע נתון. הוויזואליה, הגיבורה הנשית החזקה באופן לא שגרתי אצל טרייר, ההומור הדק ותפקיד קטן אבל מעולה ומצחיק של אומה תורמן, אפילו הזכירו לי קצת את "קיל ביל", רק שבמקום מכות יש זיונים.
בניגוד לסרטים קודמים של פון טרייר, שידוע בתובענותו הרגשית ונטייתו לדכא, כמו "רוקדת בחשיכה" ו"לשבור את הגלים", אי אפשר שלא לחוש ש"נימפומנית" הוא דווקא סרט כיפי לגמרי. ג'ו אמנם מדוכאת וחבולה וחוטאת בעיני עצמה, אבל הסיפורים שהיא מספרת לזליגמן מלאי הומור. הסרט, למרות אורכו ונסיונות ההתפלספות הפחות מוצלחים השזורים בו, לא משאיר אחריו את הכבדות הפון טריירית המבאסת, שזה טוב, אבל הוא גם לא משאיר אחריו הרבה בכלל. קצת כמו ג'ו, שלא ממש מסוגלת להרגיש, גם הסרט לא מותיר אחריו צופה מהורהר או טעון. מסופק, כן, אבל לא מאוהב.