בביקורת הקולנוע שלי על "וולברין" חטפתי טוקבקים זועמים על כך שאני לא אוהב אף סרט הקיץ. אני חושש שזה קצת נכון, אבל על זה נדון בסיכום סרטי הקיץ המאוד מאכזב שעוד נקיים כאן. בינתיים, על מנת להשלים את קלישאת המבקר הנורא שהטוקבקיסטים יורדים עליו כי הוא לא אוהב את הסרטים שהם בעצמם ראו (או לא ראו, כפי שמעידים רוב הטוקבקיסטים בעצמם) ואני הולך להמליץ על סרט שרובכם לא הולכים לאהוב. או במילים אחרות – "רק אלוהים סולח" הוא סרט מרהיב, אבל רק מעטים יסכימו איתי ויזרמו עם השיגעון הבנוי שלו.
רק אלוהים סולח מתרחש בבנגקוק, במכון אגרוף נטול שם אותו מנהלים צמד אחים זרים. לאחר שאח אחד אונס ילדה בת 16 ונרצח על ידי אביה, יוצא אחיו, בגילומו של גוסלינג, לנקמה מלובה בשנאתה של אימו (קריסטין סקוט תומאס). ברקע מסתתר מושא הנקמה שלהם - ספק שוטר מושחת, ספק לוחם דגול, ספק אלוהים, שאותו עליהם לנצח.
העלילה המלודרמתית, כמעט תנ"כית, והעובדה שרפן אפילו מדלג מדי פעם על דיאלוגים בעודם נאמרים על מנת לעבור למוזיקה מטרידה, מותירה את הצופה לעסוק יותר במשמעות מאשר במתרחש עצמו. במסומן ולא במסמן. כל שוט בבנגקוק מעוצב כמכלאה מרהיבה. צבעים עזים משתלטים כמעט על כל פריים, רומזים כי תאילנד היא עולם אלטרנטיבי שמניח לאדום מהקירות לפרוץ על תוך החדר.
לא ברור האם כל החלקים של "רק אלוהים סולח" מסונכרנים כמו שצריך. זהו הסרט הכי מאוורר של רפן, וזו אולי הסיבה שהרבה מאוד אנשים ממש שונאים אותו. אז אל תקשיבו לי, אני מבקר פלצן, אבל אם יש פה מישהו שמוכן לעבור את שבעת מדורי הגיהינום ולשוב, רק אלוהים סולח הוא הסרט בשבילו. קולנועית, מדובר בחוויה אדירה מפי אחד היוצרים הכי חכמים ופרובוקטיביים שעובדים כיום. גאספר נואה היה מת לביים באותה נחישות שרפן מסוגל להוציא גם מפרויקט שעל הנייר הוא יחסית מחופף. רוצים לראות איך היה נראה סרט מודרני של דוויד לינץ' ממוצא דני שהלך לביים איגרוף תאילנדי? זה הסרט בשבילכם.