בסרטים כמו "ספרינג ברייקרס", בין בחורות מטורפות וחשופות שד, שצורחות את נשמתן, לבין גברים בתחתונים צמודים מדי, ששופכים בירה כאילו הם מחזיקים את הזין שלהם ביד – יימצא תמיד גיבור עלום שיפלוט משפט כמו: "יש לי הכל, זה בעצם החלום האמריקאי". הרי מישהו צריך להזכיר לנו שבין כל הררי הטמטום שהם הסרט הזה, יש גם מסר. והמסר הזה הוא פשטני ורקוב כמו הסרט עצמו. הרמוני קורין, במאי אינדי, שהיה בעברו צלם ועכשיו הוא סתם מחפש צומי עם דיפלומה, רקח כאן את הפרובוקציה המושלמת. סרט שכולו ניסיון לצוד את תרבות הנעורים האמריקאית, לירות לה בגב, לגרור אותה למוסך ולבהות בחזה שלה.
מי הזמין חזה?
הסרט מספר על ארבע נערות, שמגיעות מהכלומניקיות המשעממת האמריקאית היישר אל חופשת הפסח בפלורידה. שבועיים של שיכרון חושים, מסיבות, סמים בלי סוף והשתנה ציבורית. אבל אלה לא סתם נערות. קורין, בערמומיות מפתה, בוחר את נערות הדיסני המושלמות: ונסה האדג'נס וסלינה גומז, על מנת לנפץ לרסיסים את תדמית הילדות הטובות שלהן. מה אתם יודעים? הן אכן ממלאות את המשימה בקלאסה של כל בחורה אחרת בסרט של קורין: לא לובשות כמעט דבר, צורחות, מעשנות, מסניפות, האדג'נס אפילו מעורבת בסצנת סקס, שגורמת לזו מהבריכה ב"נערות שעשועים" להראות אמינה במיוחד.
לכל זה מתווספת הנטייה של הבמאי להתלהב מעצמו, בכך שאינו בוחל בשום הזדמנות לבחון את גופן של הנערות שלא לצורך. המצלמה יורדת למבט על החזה שלהן גם כשהן סתם מדברות בבריכה, או מתענגת על הישבן שלהן כשהן מחזיקות רובים גדולים. קורין משלב בסרט שלו אלמנטים פורנוגרפיים אלימים כל כך, עד שכבר לא ברור אם מדובר בביקורת על הטינאייג'רס המודרניים, או בסטייה הפרטית שלו, שמנצלת את כל החוויה כדי להגניב עוד מבט חסר בושה לחזה מזדמן.
שובם של הטלטאביז
הסרט מעוצב בצורה הצעקנית ביותר שאפשר להעלות על הדעת: מוסיקה של סקריליקס, שילוב של סרטונים קופצניים המצולמים מווידיאו ישן וגרוע כמו בקלטות ה-"girls gone wild", הידועות לשמצה. אם זה לא מספיק, קורין דוחף לפרצוף של הצופה את הסאבטקסט כמעט בכל משפט שני. במיוחד ברגע שבו ג'יימס פרנקו, עמוס בשיני ברזל וקעקועים, מפציע אל תוך הסרט. פרנקו, בהיותו הגבר, הוא הדמות היחידה הנאה על המסך. יש לו אג'נדה, הוא חי, הוא מפחד, הוא נושם. בעוד הנערות האחרות הן דמויות פלקטיות, שנמצאות שם כדי להגשים פנטזיה גברית אלימה. ברגעים מסויימים נראה שהן לקוחות מהסיוט הגדול ביותר של הורים מודאגים, שמדמיינים את הבת שלהם הופכת לסמל סקס פרוע. על פי מוסר ההשכל של קורין, ילדות הן מסוכנות. כמו כל הנוער שלנו.
הרעיון הפשטני בבסיסו הופך את "ספרינג ברייקרס" לסרט שאמנם יעורר דיון בקרב צופים רבים, אבל זה יהיה הדיון המשעמם והדוחה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הנשים אצל קורין מקבלות על עצמן את האשמה על ידי אימוץ הפנטיה האלימה של החברה שסביבן: הן מתגרות, חושבות על סקס גם ברגעים לא הגיוניים ומשתמשות באקדח כאילו מדובר במשחק מחשב מדמם במיוחד. לא הבנתם בפעם הראשונה? קורין יחזור על המסר שוב ושוב ושוב, כאילו מדובר בפרק מסויט של הטלטאביז. הנערות, שמבקשות שחופשת האביב שלהם תימשך לנצח, מקבלות את המשאלה שלהן, וכמו באגדות דיסני הכי טובות, לומדות שכדאי להיזהר ממה שמבקשים. כי אז משום מקום יגיעו אנשים עם אקדחים וינסו להרוג אותך.
לכו הביתה, אתם שיכורים
אם יש אנשים שמצליחים ליהנות מ"ספרינג ברייקרס" בצורה כלשהי, זה כנראה בגלל שהם מכורים כל כך לחלק הפורנוגרפי בתרבות שלנו. זאת חגיגה הדוניסטית מוחלטת, נטולת כל דיון על מוסר, שבכדי להתלהב ממנה צריך להיות מושפע מאד מפרסום (או עיוור). איפשהו באמצע לוקח הסרט את "תפנית פני הצלקת" שלו, ומשאיר אותנו לבד אחרי המסיבה הכי צעקנית בעולם. כולם הלכו הביתה, חזרו לחייהם, ואתם שיכורים מדי, עייפים מדי, עצובים מדי, לא מצליחים להבין שהמסיבה נגמרה, שהיא הייתה גרועה מלכתחילה ושהגיע הזמן להתעורר מהפנטזיות.