אז מה מפחיד יותר: ילדות קטנות או רוח רפאים שמגדלת ילדות קטנות? את התשובה כנראה לא נצליח להכריע כאן, אבל מה שאפשר לומר במידה רבה של וודאות הוא שסוף סוף זכינו לקבל סרט אימה מפחיד באמת. זה אמנם נשמע די טריוויאלי, אבל אחרי תקופה שבה הסרטים שהיו אמורים לצמרר אותנו נעו על הגבול שבין המטומטם למצחיק, מדובר בשינוי מרענן. זה לא ש"מאמא" הוא הסרט הכי חכם בעולם, אבל הוא מקיים את ההבטחה החשובה ביותר שלו: להפחיד אותנו למוות.
אל תפתחו את הארון
הבמאי הארגנטינאי, אנדראס מוצ'יאטי, קיבל לידיו תקציב נחמד וסט חמים ונעים בקנדה, אחרי שסרטו הקצר, (בעל אותו השם), התגלגל לידיו של גיירמו דל טורו. דל טורו, למזלם של הרבה מאוד במאי אימה, התגלגל בין פרויקטים בשנים האחרונות ובמקום להשקיע את זמנו בבימוי סרט משלו (תקופת היובש תגיע השנה לסיומה עם "פסיפיק רים") העדיף להפיק לאחרים. דל טורו ראה את הסרט הקצר של הארגנטינאי, התלהב, והצליח לשכנע שתי חברות הפקה שהחזון של הבמאי הצעיר גדול מספיק כדי להפוך את הסרטון בן שלוש וחצי הדקות שלו לסרט באורך מאה דקות. האינסטינקטים של דל טורו עבדו מצוין הפעם. מוצ'יאטי הוא כישרון גדול. מסצנת הפתיחה הוא מתגלה כבעל ביצים גדולות משל במאי האימה הממוצע. גם אם הוא יודע לרדת לפעמים נמוך להבהלות קלות ומטופשות, הוא מכפר על כך עם סצנות בנויות היטב ושוטים מרהיבים.
מהבחינה הזאת, מאמא הוא יותר כרטיס ביקור מרשים מאשר סרט שעומד בפני עצמו, זה בעיקר נובע מהתסריט האינפנטילי שלו. החל מנקודה מאוד ספציפית בסרט התסריטאים (מוצ'יאטי עצמו ואחותו) פשוט מאבדים אוויר, ונקלעים לכל קלישאת אימה אפשרית. כשזה נמאס להם הם פשוט זורקים את ההיגיון מהחלון ודוחפים כמעט כל דמות לאבד את עצמה לדעת. סצנה מגוחכת במיוחד נרשמת כאשר רוחה המאיימת של מאמא משתלטת על מכשיר אלקטרוני, רק כדי לרשום את שמה שוב ושוב ושוב. חייבים לעשות משהו עם האובססיה הזאת של רוחות רפאים לדרוש תשומת לב בפומבי. תחשבו על זה ככה: מה שלא עובר בסטטוסים בפייסבוק, לא עובר גם אם אתם רוח רפאים.
אמא, למה את חיוורת כל כך?