הרבה שאלות שאלתי את עצמי אחרי הצפייה ב"פלאות", סרטו החדש של אבי נשר. אחת מהן היא "מה"? שאלה חריפה יותר הייתה "למה"? אולי זה רק אני, אבל נדמה שסרטים ישראלים רבים מנסים לאחרונה להיות משונים בכוונה. לייצר בשם האמנות איזו אווירה מסתורית ולזנוח את הקוהרנטיות, הקצב או את העניין השולי הזה, נו אתם יודעים, עלילה.
והנה זה קרה גם לנשר, במאי וותיק ומעולה שחלק מסרטיו הקודמים ("הלהקה", דיזנגוף 99") נכנסו לפנתיאון של הקולנוע הישראלי וחלקם ("סוף העולם שמאלה", "פעם הייתי") הם פשוט אחלה סרטים. למרות שלא מדובר בשום פנים בסרט משעמם, ב"פלאות" לא מצליח נשר לשחזר את הקסם.
לא ממש צ'יינהטאון
עלילת הסרט מספרת על אריאל נבון או בקיצור ארנב (אורי חזקיה), ברמן ירושלמי בלילה ואמן גרפיטי לפנות בוקר, הנגרר בעל כורחו לפרשת חטיפתו של הרב המקובל שמעיה כנפו (יהודה לוי), ומוצא את עצמו לכוד בין הבלש הפרטי יעקב גיטיס (אדיר מילר) לגיסתו היפהפייה של הרב (יובל שרף) ושקרנית לא קטנה בזכות עצמה. ארנב, המשתדל להיות חביב על כולם ובאופן כללי להתנהל כאילו העולם הוא משהו שעובר על ידו במקרה, נסחף עם הפעילות הבלשית ומוליך עלילה פתלתלה, עמוסת שקרים, סודות ושאלות על אדם, אמנות ואמונה.
נתוני הפתיחה של נשר לא היו פשוטים. הוא רצה להפוך את שכונת מוסררה הירושלמית לצ'יינהטאון הלוס אנג'לסית ואת אדיר מילר לג'ק ניקולסון. בהחלט מגיע לו שאפו על היומרה, אלא שירושלים רחוקה שנות אור מ-L.A ומילר, הוא, איך לומר בעדינות, לא ממש הבלש ג'ייק גיטיס אותו גילם ניקולסון בקלאסיקה האפלה של רומן פולנסקי.
אורי חזקיה, בתפקיד קולנועי ראשון לא מצליח להתעלות לגודל המעמד. הנונשלנטיות הזרוקה בה הוא מגלם את ארנב אינה מסתדרת עם החוויות אותה עוברת הדמות במהלך הסרט, והרצון התמידי להצחיק ולקחת הכל בקלילות הוא מינוס גדול. חזקיה אמנם מצליח להצחיק כשצריך, אבל נראה שיכולת משחק דרמטית היא מעל לכוחותיו. העמסת התפקיד הראשי על כתפיו הבלתי מנוסות של חזקיה היא טעות, אותה מגדיר היטב אדיר מילר, כשהוא אומר לחזקיה "אתה קלף טאקי במשחק פוקר".
גם יובל שרף, שחקנית מנוסה יותר, לא מצליחה להביא לידי ביטוי את כישרונה. דמותה, סוג של פאם-פאטאל ג'סיקה ראביטית, פשוט לא אמינה. הרומן בינה לבין חזקיה לא מתפתח לשום מקום, תרומתה למנת העלילה הבלשית לא ממש ברורה ובסופו של סרט לא ממש מובן מה בעצם עשתה בו. דווקא שחקני המשנה עושים פלאות ב"פלאות". יהודה לוי, למרות מבטא מזרחי מתאמץ שלא הולם אותו, מצליח לסקרן מאד כרב כנפו, ספק צדיק היודע לקרוא לב, נפש ועתיד, וספק שרלטן חובב כספם של מאמינים תמימים. לוי מסתיר במהלך כל הסרט סוד אפל ומצליח לייצר, כמעט ללא טקסט, דמות קוטבית ומרתקת. כמה חבל שסופה של דמותו ושל סודה אינם הולמים את הדמות ונבלעים בסיומו הסתמי של הסרט, במקום להוות את שיאו.
אפרת גוש, בתפקיד חברתו לשעבר של ארנב, המתנסה בחזרה בתשובה ומתחבטת בשאלת השאלות "חיי הזוגיים לאן"? מצליחה להעניק לסרט טוויסט שיקי ומגניב וכיוון מחשבה מעניין הנוגע בקונפליקט הכל-נשי שבין הרצון הרוחני לזוגיות ואהבה אמיתית והיכן אפשר לממשו (אולי בחיק הדת?) לבין הרצון הגשמי לסיים את הערב בחיקו הסתמי של האקס, כל אקס.
אז רגע, באיזו עיר אנחנו שוב?
פן נוסף, אותו אודה ואתוודה שלא הצלחתי לפענח עד הסוף, הוא השימוש שעושה נשר באנימציה. בחלק מהסרט, ורק לנגד עיניו של ארנב, קמות הדמויות מהעלילה, אותן הוא מצייר על כל קיר רענן, לחיים ואמורות לספק איזו תובנה או רמז מטרים לעלילה. הן לא עושות לא את הראשון ולא את השני ומעבר לעבודת הציור (הנאה ביותר) לא תורמות לטעמי מאומה.
ומילה אחרונה, על ירושלים הבנויה. הסרט קיבל תמיכה משמעותית ממיזם הקולנוע והטלוויזיה של הרשות לפיתוח ירושלים, גוף שמטרתו עידוד היצירה הקולנועית בירושלים, ותמך בשנים האחרונות בסרטים רבים המצולמים בעיר. עד כאן טוב ויפה, פעילותה של הרשות בתחום היצירה הקולנועית היא פעילות מבורכת. לאחרונה אף נודע שירושלים קורצת גם להוליווד וכי ראש העיר בכבודו ובעצמו נסע לעיר הסרטים האמריקנית ונפגש שם עם מפיקים בכירים. אה-מה-מה? כל זה לא אומר שהסרט חייב להיות עמוס בכל כך הרבה חנופה לעיר. החל מהבקלוואה, ברכות השלום והבוקר טוב והקפה השכונתי בו כולם מכירים את כולם, דרך החומוס ומועדון הריקודים הכה-מגניב-שאין-בתל-אביב.
בסדר, הבנו, כאן חי לו בכיף פסיפס כל ישראל של דתיים, חילונים ומהגרי עבודה מאפריקה. איך שר פעם שאנן סטריט, סולנה הירושלמי של "הדג נחש", האחראי כאן יחד עם נשר לתסריט, "ירושלים, עיר שווה פיצוץ". אוקיי שאנן, אבל למה בפנים של הצופים? אה, ושלא תגידו שלא כתבתי: פילם נואר.