מסתבר שלא רק הטבע ניחן בנטייה לאזן את עצמו בכל פעם שמשהו משתבש, גם להוליווד יש את זה לפעמים. זה לא סוד שקיץ 2013 רחוק בינתיים מלספק את הסחורה בכל הנוגע לקיום הבטחות. רשימת האכזבות מתחילה ב"גטסבי הגדול" וממשיכה עד "הפרש הבודד", כשבאמצע מטען גדול של כותרים בעלי פוטנציאל שהתרסקו על המסך הגדול. אין דרך טובה יותר לאזן את המאזן מאשר התחושה הכי כיפית שיכולה להיות לחובב קולנוע: להגיע עם ציפיות נמוכות ולצאת עם חיוך גדול של הפתעה על הפנים.
אל תתעסקו עם המאלינס
"עצבניות אש" הוא סרטו החמישי של הבמאי פול פיג והראשון מאז ש"מסיבת רווקות" הפך לאחת הקומדיות המצליחות ביותר בהיסטוריה. את מליסה מקארתי, מהאחראיות הבולטות להצלחה, הוא החליט לקחת איתו אל סרטו הבא. מקארתי מגלמת את השוטרת מאלינס, אימת השודדים, השוטרים וכל יצור חי אחר בסביבת בוסטון רבתי, ששיטות העבודה הקיצוניות שלה היו יכולות להפוך גם אותה לעבריינית בקלות, אם למישהו היו רק את הביצים לענוד עליה אזיקים. כשסוכנת FBI מתנשאת ונוירוטית (סנדרה בולוק) מגיעה לעיר במטרה לנסות ולעצור ברון סמים חסר רחמים, מחליטה מאלינס להצטוות אליה במה שהופך לחקירה מהגיהינום.
הסוד הגדול של "עצבניות אש" הוא בליהוק. קשה למצוא פער קיצוני יותר בין מקארתי ההיפראקטיבית לסנדרה בולוק, סמל תמידי של אפרוריות. השילוב הזה כל כך מוצלח עד שהיו רגעים שתהיתי אם השתיים באמת מתאמצות לשחק את הדמות, או פשוט מתנהגות כמו בחיי היום יום. מליסה מקארתי היא כישרון קומי יוצא מן הכלל, מהבעות הפנים לצרורות הפאנצ'ים שהיא יורה כמעט בלי הפסקות נשימה. היכולות האלה לא מסתכמות רק ברגעי קאלט שבהם היא משתמשת באבטיח כדי לעצור פושע נמלט, אלא גם בהשפעה על הפרטנרית שלה, סנדרה בולוק מצליחה להיות כיפית ומצחיקה כמו שלא ראיתם אותה הרבה מאד זמן. בלי לפרט יותר מדי, סצנת הסכין ברגל היא אחת המצמררות והמצחיקות שנתקלתי בהן על מסך קולנוע.
מקסימום פאנצ'ים בלי תוספת קיטש
העלילה המרכזית של הסרט בנאלית ודי לא רלוונטית ולכן לא ממש שווה להכביר עליה מילים. אבל על הכתיבה הקומית של התסריטאית קייטי דיפולד, דווקא בהחלט כדאי להתעכב. יש כל כך הרבה מלכודות קיטש או בדיחות ממוחזרות שאפשר ליפול אליהן בז'אנר הזה. התסריט של דיפולד מתחמק מכולן באלגנטיות ומשגר בדיחה מוצלחת אחת אחרי השנייה. חלק מהסצנות כתובות כל כך טוב עד שלא צריך שורות טקסט כדי לצחוק ממה שמתרחש בהן. ולא פחות חשוב: אפס קיטש. אפילו הסוף, שבנוי כמעט תמיד על הממד הרגשי, מעדיף עוד פאנץ' קטן על מערכת היחסים הלא מתפקדת הזאת מאשר עוד מלודרמה בנאלית.