במשך למעלה מעשור התמקד הממשל האמריקני באדם אחד: ראש ארגון אל-קעידה, אוסמה בן לאדן, שעמד מאחורי מתקפת הטרור על ארצות הברית ב-11 בספטמבר, 2001. כל האמצעים היו כשרים במרדף הזה, שנועד להשיב את כבודה האבוד של אמריקה הגדולה, לנקום את מותם של אלפי הקורבנות ולהשיב את הסדר למעצמה הגדולה בעולם. עשר שנים לאחר מכן, הושגה המטרה, ובבוקר שאחרי גילתה ארצות הברית שהיא עדיין אומה שסועה, רוויות מתחים, פערים, ומצוקים פיסקליים. מתוך הואקום הזה מגיח סרטה החדש של הבמאית קת'רין ביגלו ("מטען הכאב"), המועמד לחמישה פרסי אוסקר, שמנסה לספק תיאור מדויק של המהלכים שהביאו את ארצות הברית למצב הזה.
אמריקה, פאק יה
"כוננות עם שחר" נפתח כשנתיים לאחר פיגועי 11 בספטמבר, עם צירופה של סוכנת CIA מצטיינת בשם מאיה (ג'סיקה צ'סטיין) לצוות האחראי על איתורו של הטרוריסט. מאיה סוחבת על כתפיה תהליך חקירה ארוך ומתיש, ממנו מורכב חלקו הארי של הסרט, שמוביל בסופו של דבר לסיקוונס המרשים של השתלטות צוות "אריות הים" על המתחם המבוצר בו הסתתר בן לאדן וההתנקשות בו. לא רק המאמץ הלאומי עומד על כתפיה של מאיה, דמותה מחזיקה את הסרט כולו. על אף הופעה יוצאת דופן של צ'סטיין, זה לא תמיד מספיק.
"כוננות עם שחר" מבוסס על תחקיר מעמיק ויסודי של הפעולות שנעשו לאיתורו של הטרוריסט, ומשתדל - כך על פי הצהרות מטעם יוצריו - להישאר נאמן לפרטים ההיסטוריים אותם הוא מביא למסך. וכך, במשך מאה הדקות הראשונות של הסרט, נחשפים הצופים לפעילויות חובקות העולם שנעשו על מנת ללכוד את בן לאדן, עוקבים אחרי כל קצה חוט, ומתחקרים כל חשוד פוטנציאלי. התהליך הסזיפי הזה מתואר באופן ריאליסטי, כזה בו פריצות דרך ומפחי נפש לא מובילים אלו לאלו, אלא משמשים בעירבוביה והופכים את חווית הצפייה לאינטנסיבית ורוויות אירועים. לצדם, התסריט לא משכיח מהצופה גם את העבודה המשרדית האפורה שמרכיבה כל מבצע, ובמחיר הריאליזם הסרט הופך לעיתים למייגע.
הסרט בונה את עצמו במטרה להגיע לרגע שיא, ובכדי לגרום לו להיות כזה הוא הופך, במערכה האחרונה שלו, למותחן אקשן. הפשיטה של הכוח האמריקני על מקום המסתור של בן-לאדן מתוארת מנקודת מבטם של הלוחמים, ועוקבת אחרי כל צעד שלהם בדרך אל האדם שאחראי על אחד מהאסונות הזוועתיים בהיסטוריה ועל הצלקת העמוקה ביותר של האומה האמריקנית. במקום ספקטקל של פיצוצים, נצמד הסרט לאלמנט האותנטיות, ומציג את ההתרחשות דרך אמצעים לראיית לילה אשר בשימוש הלוחמים. המינימליזם הזה, בדרך לסוף ידוע מראש, לא מצליח תמיד לשמור על מתח גבוה, אבל בהחלט מעמיד סצנת אקשן ראויה.
לדעת אישה
את "כוננות עם שחר" ביימה קת'רין ביגלו, האשה היחידה שזכתה בפרס האוסקר לבימוי (עבור "מטען הכאב" מ- 2008). את הגיבורה שלה היא ממקמת, ממש כמוה, בעולם של גברים. בצעד שאפתני, ואפילו די נדיר, מאיה היא אשה שמוגדרת על ידי המקצועיות שלה. בשונה מהקולגה שלה במטה ה- CIA בלאנגלי, קארי מת'יסון של "הומלנד", שמאופיינת בעיקר על ידי הפגמים האישיותיים שלה, מאיה משוללת מאפיינים כאלו לחלוטין. "קילרית", מכנים אותה בוושינגטון, אך ההמנעות המכוונת מבניית סיפור רקע מפורט עבור הדמות והבחירה להתייחס לחייה האישיים באופן מרומז בלבד, משאירות את הצופה לפתור בעצמו את סוגיית הפסינציה הבלתי מובנת של מאיה עם בן לאדן.
ביגלו הצליחה לבנות דמות מקצוענית, כזו שהיא כנראה הכי טובה במה שהיא עושה. על אף שבחלקים נרחבים מהמבצע היא מבלה במשרדים ונאבקת בערימות ניירת, היא לא מרפה מהמטרה ומצליחה לשכנע את הגברים מקבלי ההחלטות בצדקתה. חבל שבתהליך הזה מפשיטה אותה ביגלו לא רק מכל סממן נשי, אלא מכל סממן אנושי. למרות ההתנגדות השקטה שלה לשיטות חקירה בעינויים (הסרט דווקא עמד במרכזה של סערה ציבורית הטענה שהוא מציג עינויים אלו באור חיובי), הריחוק האישי של מאיה הופך גם אותה למעין מכונת הרג, שלא רואה לנגד עיניה דבר מלבד המטרה. דמות חזקה לא חייבת להיות נטולת פגמים, מטען, או אישיות, היא יכולה להיות כזו אפילו אם בכתה פעם במשרד של הבוס. מתוך השאיפה המיותרת לשחק ולנצח במגרש של גברים, ביגלו בונה סרט שלם סביב דמות שהיא כמעט ריקה. יחד עם זאת, משחקה מרובה הרבדים של צ'סטיין מצליח בכל זאת לשכנע ולעורר הזדהות לפרקים.
השאפתנות, שלא לומר היומרה של "כוננות עם שחר" ליצור נרטיב ריאליסטי ואמין יותר לכאורה, נמצא רוב הזמן בעוכריו של הסרט. אלו היעדר הקתרזיס ותחושת הריקנות עמם הוא מותיר את הצופה שמאפשרים בקושי לחלץ ממנו אמירה בנוגע למרדף חסר הפשרות של השלטון והצבא האמריקני אחר בן-לאדן. הבעיה היא שגם הגיבורה וגם העלילה לא מעניינות מספיק בדרך לשם, מה שמשאיר אותנו עם אחד הסרטים המפוספסים של השנה.