הסרט ה-23 של ג'יימס בונד פוגש את בונד הקשיש. רק לפני שני סרטים הוא חזר להתחלה, כמיטב המסורת בהוליווד, על מנת לנסות להבין למה הוא עושה את כל זה. בסקייפול הניסיון הזה מגיע לשיא, לא סתם שיא רגשי לסרט בודד, אלא שיאה של הסדרה כולה. כש"קיו" החדש (בין ווישוואה הנפלא) נותן לבונד את הצעצוע התורן שלו - אקדח המותאם לכף ידו של הסוכן האגדי, הוא מכריז כי מדובר ב"פחות מכונת ירי רנדומלית, יותר הצהרה אישית". הגדרה מושלמת לסוכן המפורסם בעולם, כזו שאף אחד לפניו לא הצליח להפיק. ברוכים הבאים לסרט ההצהרה האישית של בונד. ואיזו הצהרה זו, יאללה.
כל האקשן שאפשר לקבל בלי ללכלך את החליפה
אל כיסא הבמאי הונחת, הישר מפנתיאון זוכי האוסקר, הבמאי סם מנדז (אמריקן ביוטי, חלון פנורמי). זוהי הפעם הראשונה שזוכה אוסקר מביים סרט בונד, וזו בטח הפעם הראשונה שבמאי כל כך ויזואלי מגיע לביים את 007. באופן מפתיע, מנדז מביא לבונד את היכולות הוויזואליות העילאיות שלו מבלי לפגום במה שעושה את בונד לסרט אקשן מהנה בטירוף. החצי הראשון יגרום לכם להיזכר למה אתם כל כך אוהבים סרטי מרגלים בכלל, וסרטי מרגלים בריטים בפרט. מכתוביות הפתיחה המרהיבות ועד לסצנה בלתי נשכחת בשנחאי, אי אפשר לטעות בסגנון המוכר והאהוב של 007. על התבשיל המורכב הזה מנצח הצילום של רוג'ר דיקינס, הצלם הקבוע של האחים כהן, שנותן לבונד עומק פילמאי שכמותו עוד לא ראינו. הסצנות נצבעות בצבעים עזים, המציאות נצבעת בסוריאליזם העז ששירת כל כך טוב את האחים בסרטים שלהם.
גבירותי ורבותי, מהפך
ואולי זו גם הגדולה של סקייפול. אפשר היה להמשיך ולשחק את בונד הישן והאהוב, לתת לצופים את מה שהם רוצים עם נופים מרהיבים ובחורות זורמות עם מבטא מוזר (זה, אגב, החלק הלוקה בחסר של הבונד ה-23. הנערות בו כמעט אנמיות). אבל סקייפול נותן לסדרה זווית חדשה להתעסק בה: הוא בוחן את דרכיה הבריטיות, את העולם הישן מול החדש, ובדרך מעניק לנו, צופי בונד, משמעות חדשה ומרגשת על ההתמכרות שלנו להרפתקאות הבינלאומיות של הסוכן בשירות הוד מלכותה ולרכבת ההרים שהיא הקולנוע. איזו דרך אדירה לחגוג את משבר אמצע החיים. שיהיה עד מאה ועשרים בונד.