"אקס מן: העתיד שהיה" הוא הסרט החמישי בסידרה של המוטנטים, ונראה שלא נס ליחם. סדרת הקומיקסים תמיד נעה בין טלנובלה עמוסה למעשייה פוליטית מורכבת, והסרטים שיחקו על הקצה השני של הסקאלה, הרבה בזכות האיש שהיה הראשון לעשות להם אדפטציה קולנועית - בריאן סינגר. אחרי היעדרות של שני סרטים, סינגר חוזר לטפל במוטנטים ולשלב בין שתי העולמות שנוצרו בגירסה הקולנועית של אקס מן, בין העתיד לעבר.
"העתיד שהיה" מתחיל ב-2020, בעוד העולם נחרב בעקבות מלחמה עיקשת במוטנטים, פרופסור אקס ומגנטו, הפעם מאוחדים, שולחים לעבר את וולברין על מנת שזה יצליח לשכנע את שניהם להפסיק בזה הרגע את המלחמה שהם עומדים להמית על העולם, ולמנוע ממיסטיק להתנקש בדוקטור טארס, האיש שבונה את כלי המכונה שישמיד כמעט את כל המוטנטים אבל יביא לחורבן כדור הארץ. וולברין נשלח הישר לשנות השבעים, כמה רגעים אחרי שעזבנו את האקס מן בסרטם הקודם. צריך להתעלם מכמה דברים כשנכנסים לסרט. בראש ובראשונה, העובדה שהוא סותר דברים שהתרחשו באקס מן השלישי (ידענו שסינגר לא אהב את הסרט, אבל לא ידענו שעד כדי כך).
הסרט מתקיים על שני צירי הזמן, כי כל עוד וולברין נשלח לעבר העתיד ממשיך להתרחש. סרטים מסוג זה הם הזמנה לבלגן בשל בעיות לוגיות וסיפורים מצטלבים, וסרטי אקס מן גם הזמנה לבלגן אפילו יותר גדול בשל עודף הדמויות וקווי העלילה. על הנייר, "העתיד שהיה" היה אמור להיות הסרט הכי המבולגן בהיסטוריה. איכשהו, כל זה לא קורה, כשסינגר ביד בוטחת משיט את כל הסיפורים לכיוון אחד ברור - הוא מבקש מהדמויות לבדוק את הנאמנות שלהן, ואת האמון שלהן לא רק האחת בשנייה, אלא בבני האדם או במוטנטים. סינגר תמיד היה מי שיודע למצוא את השירה ביצירות פופ, ואקס מן הוא דוגמה טובה לחוזק שלו ליצור סיפורים פשוטים ואפקטיבים בתוך כל הכאוס. אקס מן הוא סרט שנע בין שיאים של עצמו. כל כך הרבה שיאים, דמויות ואקשן שברגעים החלשים שלו, הוא כמעט מרגיש כמו שידור חוזר של הסרטים הקודמים בסדרה. המאבק בין גישות העולם של פרופסור אקס למגנטו הוא משהו שכבר התרגלנו אליו. בסרט הקודם לפחות גילינו את המקורות שלהם, והם נבנו היטב כתפיסות עולם. כאן, ברגעי השיא של הסרט, המאבק ביניהם הופך למתיש ולא אמין.
שתי בעיות נוספות יש ל"עתיד שהיה": הראשונה, שהוא חוסך מאיתנו את אחד הדברים המהנים ביותר באקס מן, והוא כמובן הדמויות החדשות וגילוי הכוחות שלהם. בשל עומס העלילה אנחנו נשארים רק עם קוויקסילבר הצעיר (איוון פיטרס) שאחראי לסצנה הכי מצחיקה ומרהיבה וויזואלית של הסרט. בעיה שנייה, היא העובדה שאנחנו יודעים שהולך לבוא סרט נוסף. כל כך הרבה רמזים נשתלים לקראת הסרט הבא שזה כבר מתחיל לפגום בהנאה של הסרט הזה. לפרקים, "העתיד שהיה" מרגיש יותר כמו הכנה לעוד סרט, ופחות כמו סרט בפני עצמו.