"הזאב מוול סטריט" הוא מסע ציני וחסר מעצורים אל הרמות הכי קיצוניות של השחיתות המוסרית והכלכלית. שלוש שעות בלוויית ליאונרדו דיקפריו והחבורה המוכשרת שסביבו יעברו בלי שתרגישו, גם אם הייתם נהנים באותה מידה עם קיצור של שעה
"אתם יודעים שזה 3 שעות, נכון?", אמר בחיוך אחד הצופים לחבריו שישבו לידי בהקרנת העיתונאים של "הזאב מוול סטריט" כשבירך אותם לשלום. "ידעת שזה 3 שעות? רק עכשיו גיליתי", שמעתי קול נחרד מהצד השני. גם כך הגעתי להקרנה הזאת מוכן נפשית לאתגר לא פשוט, 179 דקות של דרמה שעליה חתום סקורסזה בסוף יום עבודה ורגע לפני שהיום שאחריו מתחיל, לאור ההכרזות הדרמטיות האלה מפלס החרדה הגיע מהר לשיאו. איך יוצאים מסרט הזה בשלום?
ההיי הכי טוב שכסף יכול לקנות
אז הנה הבשורה הכי טובה שאפשר לומר על סרט בעידן המודרני: האורך של "הזאב מוול סטריט" לא מפריע. זה לא אומר שהוא מוצדק (עוד נגיע לזה), אבל בכל הקשור ליכולת של סרט להחזיק זמן מסך משמעותי שכזה מבלי שאורות של ניידים משועממים יבליחו בכל פינה, מדובר בהצלחה גדולה. העלילה של "הזאב מוול סטריט" היא עיבוד לספרו הביוגרפי של ג'ורדן בלפורט (לאונרדו דיקפריו), ברוקר חסר עכבות שהצליח לנצל את הכריזמה המתפרצת שלו ואת תאוות הבצע של לקוחותיו, לחגיגה של עושר חזירי שעליה אולי שמענו הרבה בשנים האחרונות, אבל כנראה מעולם לא ראינו אותה מתממשת מול עינינו.
הנה, קנו לכם מעמד ביניים
בכלל, הדבר הכי בולט ב"זאב מוול סטריט" הוא שאם לא הייתם יודעים מי חתום עליו, לעולם לא הייתם מנחשים שמדובר בסרט של סקורסזה. הבמאי שמזוהה עם טון כבד, גנגסטרים ודמויות מורכבות, הוכיח לנו לפני שנתיים ב"הוגו" הנפלא שגם בעשור השמיני לחייו הוא יודע להתאים עצמו למגמות משתנות ולקהלים החדשים. כאן סקורסזה הולך עוד צעד קדימה עם סיפור ציני, מופרע, נטול בושה ומעצורים על התגשמותו של החלום האמריקאי והמחירים שלה. הגיבורים שלו מודעים לכך שהם חלאות ואוהבים כל רגע במרדף אחרי הריגוש הבא. ובכל פעם שנדמה שראינו את הדרך הכי מופרכת לבזבז כסף, מופיעה קליעה למטרה עם גמדים שמוכיחה שטעינו.
את התסריט הפקיד סקורסזה בידיו של טרנס ווינטר ("הסופרנוס"), בצירוף כרטיס חופשי להתפרע כאוות נפשו. ווינטר משלב כאן דרמה, הומור ופשע, מחלק הומאז'ים על ימין ועל שמאל ("הפמליה", "וול סטריט", "הפירמה"), יוצר דמויות פושעים גרוטסקיות עם מבטא איטלקי, מפשיט אנשים בקצב של אחת ל-2 סצנות, אפילו מחווה לסרטי אסונות מצליחה לעשות את דרכה פנימה. את כל התערובת הזאת הוא מצליח לקשור בזכות התסריט הכי מצחיק שנראה השנה בקולנוע. החלק המבריק כאן הוא שתצחקו למרות שהעניין הזה יגרום לכם להרגיש רע עם עצמכם, כאילו אתם מזדהים עם מעשיהם של האנשים הכי מתועבים בעולם. אבל איך אפשר להתאפק כשמת'יו מקונהיי נותן הופעת אורח שהמילה קאלט קטנה עליה? או כשדיקפריו וג'ונה היל חוברים יחד לסצנת סוטול שתיכנס לפנתיאון.
אני כל כך הרבה זמן בדיאטה שאתה נראה לי כמו סטייק
בקיצור, זה ארוך
טיפוס ערמומי טרנס ווינטר, הסיפור שלו מטייל על הגבול הדק שבין פנטזיית העושר להשלכות שלה. מצד אחד הוא לא מותיר ספק באשר לרמות השחיתות המוסרית שכסף יכול להוליד, הביטוי הטוב ביותר שלה היא הגיבור הראשי. דיקפריו של "הזאב מוול סטריט" הוא נרקומן של שפע: אין בית מפואר, יאכטה ענקית או מסיבת מין גדולים מספיק עבורו. הוא מכור למין, לסמים ולכסף, אבל יותר מכל לתחושת הבלתי מנוצח שבאה עם כל אלה. זאת הופעה מרשימה מאד, מגוונת מאד, הופעה שאמורה להוביל למועמדות בטוחה לאוסקר, אלמלא ההיסטוריה הלא סימפטית של דיקפריו עם האקדמיה. מצד שני באמצעות ההצגה של הדמות הזו (ושל אלו שמקיפות אותה, בעיקר ג'ונה היל המבריק) מצביע הסרט על החברה הסוגדת לשפע ורומז שכולנו היינו רוצים להיות ג'ורדן בלפורט בעצמנו, בלי הרצון שלנו להתעשר עכשיו ומיד הוא פשוט לא יכול היה להתקיים.
אבל למרות העריכה המצוינת ותסריט השנון, מתישהו באמצע "הזאב מוול סטריט" נוצרת תחושה של מעגליות: עוד אורגיה ועוד נאום עם טירוף בעיניים, עוד מסיבה מטריפת חושים ועוד דרך יצירתית להסניף מחלק אחר בגוף האישה. זה לא שהסצנות האלה משעממות (אין רגע דל בסרט), אבל אם הייתם מקצצים חלק מהן לא הייתם מרגישים בהבדל. בעייתיות שנייה היא התחושה שהיד על כפתור השוביניזם הייתה קצת קלה כאן. נכון, מדובר בסיפור שמתרחש בעולם גברי מאד, ובכל זאת קצת קשה לקבל את ההנחה שיש רק שני מצבים לאישה: פיתוי ורטט. ואחרי שאמרנו את זה, נראה אתכם (ולא משנה מאיזה מין אתם) נשארים אדישים למרגו רובי.
דבר לעקב
ויש גם סוגיה שלישית, פילוסופית משהו, שמרחפת מעל "הזאב מוול סטריט": הניסיון להציג שחיתות מוסרית על ידי שני כוכבים (דיקפריו והיל) שצולמו השנה חוגגים על היאכטה של הראשון בלוויית שורה של דוגמניות חצי עירומות. סיפורי ההוללות של דיקפריו הם כשלעצמם סוג של מראה לסיפורו של בלפורט. אמנם עד כה הכל חוקי, אבל קשה להשתחרר מהתחושה שליאו מכיר מקרוב חלק לא מבוטל מהסיטואציות שבהן השתתף כאן. ואולי זה דווקא ניסיון מכוון לקשר בין המציאות לסרט? התשובות לווינטר כנראה.
בסופו של דבר "הזאב מוול סטריט" הוא סרט מהנה ומטריד בטירוף עם עריכה משובחת (בראשותה של תלמה שונמייקר, העורכת שמלווה את סקורסזה בכל סרטיו), קאסט מבריק ושאלה אחת מהדהדת לגבי מה עדיף: להיות ישרים אבל לחזור הביתה בתחבורה הציבורית המקרטעת, או לרדוף בחזירות אחרי החלום גם אם זה אומר לכופף כמה חוקים בדרך.
