במאי: סם ריימי
שחקנים: ג'יימס פרנקו, מישל וויליאמס, מילה קוניס, רייצ'ל ווייז, זאק בראף, ג'ואי קינג
אורך: 130 דקות
חייבים להודות, יש להם ביצים שם בדיסני. עברו רק שלוש שנים מאז שטים ברטון הפך את ארץ הפלאות למיגרנת הזוועות, אבל באולפנים לא חששו להשקיע שוב 200 מיליון דולר בעיבוד מחודש ליצירה ספרותית קלאסית (הפעם זו של ל. פרנק באום). טוב נו, לא בדיוק עיבוד מחודש, כי "ארץ אוז" היא פריקוול לסרט האלמותי מ-1939, אבל בכל הקשור לקמפיין הפרסומי המושקע שליווה את החודשים האחרונים (במרכז כדור פורח מעל דרך האבנים הצהובות), זה היה לא פחות מהקאמבק שכולם ציפו לו כבר 74 שנה.
משיח? בקושי חמור לבן
הבחירה של דיסני בסם ריימי לתפקיד האחראי על החזרה לארץ האגדית, התבססה על ההבנה שמדובר בגאון ויזואלי, שכבר הוכיח את יכולותיו ב"ספיידרמן" ו"מוות אכזרי". בתחום הזה אפשר לסמן וי גדול. קצת כמו הגיבור הראשי שלו, שנאלץ להשתמש בתחבולות מדעיות כדי לעשות רושם של קוסם, גם ריימי בוחר במניפולציות קטנות כדי להגביר את החוויה. רבע השעה הראשונה של הסרט מצולמת כולה בשחור-לבן ובתמונה מצומצמת. ברגע שאוז נסחף בהוריקן ומגיע לעיר האיזמרגד, התמונה נפתחת והמסך מתמלא בצבעים ותנועה עוצרי נשימה. העולם העשיר והדינאמי שהוא יוצר כאן, נכנס בקלות לצמרת סרטי התלת, לצד "אווטאר", "הוגו" ו"צעצוע של סיפור 3".
גם קטעי האקשן והקרבות נראים נהדר ב"ארץ אוז", וזה הרבה כשמדובר בשלושה ממדים. המצלמה נעה עם עצמים וכדורי אש, עולה ויורדת במהירות של רכבת הרים כשבבונים מעופפים (כן, מה ששמעתם) מתקיפים את הקוסם וחבורתו, ותגרום לכם להתכווץ באינסטינקט כשפרצוף מאיים יופיע פתאום מול העיניים שלכם. בכלל, יש משהו מרשים בכך שדיסני השמרנית אפשרה לריימי לקחת לא מעט סצנות כאן לתחום האימה והמתח. לא לדאוג, לא תראו כאן איברים קטועים או דם, אבל יש לא מעט קטעים מצמררים למדי בסרט, כך שכדאי לחשוב פעמיים לפני שלוקחים אליו ילדים.
המשועמם הגדול והמכשפה ההיסטרית
אבל החלק הקשה באמת באוז היא הכתיבה. החבורה שנבחרה להקיף את הקוסם כל כך שכיחה וחסרת חשיבות, שכמעט כואב להשוות אותה לשלושת חבריה הבלתי נשכחים של דורותי: קוף מעופף בשם פינלי (זאק בראף) ונערה שברירית עשויה חרסינה (ג'ואי קינג). נראה שהם שם בעיקר כדי שלקוסם יהיה עם מי לדבר בדרך, כי שום דבר בהם לא מהווה ערך מוסף לסיפור. גם הדיאלוגים החלשים של הסרט נראים קצת כמו הכרח כדי למלא מרווחים בין סצנה אחת לאחרת. נכון שלא מדובר בדרמה אינטנסיבית, וסרטי פנטזיה טובים יכולים להסתדר גם בלי שורות טקסט בלתי נשכחות, אבל כאן מדובר באינפנטיליות כמעט בלתי נסבלת. בעיקר כשנזכרים כמה קאצ' פרייזים סיפק הסרט מ-1939.