מי יצפה ב"חמישים גוונים של אפור"? כפי הנראה כל מי שקרא את הספר, כל מי ששמע עליו ואלו שסתם רוצים לדעת על מה הרעש, מה שמכסה בערך 100% מהעולם המערבי. וזה בסדר, תצפו בסרט, אחוז מסוים מתוך 65 מיליון קוראי הטרילוגיה עלולים אפילו ליהנות ממנו, בלי קשר לכך שהוא גרוע מאוד. אחרי הכל, אתם בטח אומרים לעצמכם, גם הספר היה גרוע ועדיין נהנינו ממנו. ובכן, הסרט יותר.
וכמה מילים למי שאינו בקיא: תתאפסו על החיים שלכם, אתם לא גרים במערה. ובכל זאת: אנסטסיה סטיל (דקוטה ג'ונסון היפה) היא סטודנטית צעירה לספרות אנגלית, שלא ברור איך אחרי שנים של קריאת רומנים קנוניים שפתה עדיין כה דלה. בסרט, לפחות, חסכו מאיתנו את ה"באסה בריבוע" שהיא ממלמלת לכל אורך הספר. כריסטיאן גריי (ג'יימי דורנן, גרסה חתיכית יותר של ראיין פיליפה) הוא מיליארדר צעיר ומיוסר שלא מוכן "לעשות אהבה", אלא רק "לזיין". בגלל טראומות ילדות, כמובן, לא כי הוא סתם דושבאג.
כריסטיאן ואנסטסיה מתאהבים, והיא צריכה להחליט אם היא מוכנה להיות איתו בקשר בתנאים שלו, כלומר במערכת יחסים רגשית ומינית שבה הוא השולט והיא הנשלטת, מה שאומר שהוא עלול להתעלל בה בעזרת נוצת טווס. הו כן, הוא ירפרף על גופה בעזרת הנוצה המשיית הזאת, סאדיסט ארור. הסרט, שמבוסס על הספר הראשון בטרילוגיה, עוקב אחר מערכת היחסים שלהם וההתלבטות של אנסטסיה האם לחתום על חוזה המשעבד אותה אליו. על הדרך הוא מספק שלל סצנות סקס וקשירות, אבל בעיקר הרבה רומנטיקה מיוסרת ועגמומית, כלומר "דמדומים", אבל למבוגרים. לאלו שהגיעו לשלב שבו הן מבינות שזה שהן לא יוצאות עם ערפד, לא אומר שבן הזוג שלהן לא מת מבפנים.
החדשות הרעות: הסרט לא מחרמן. למרות שלפי הטענות מדובר ב"סרט הכי בוטה שיצא לאקרנים מעל לעשור", בואו נגיד שלא תצטרכו לתלות את התחתונים לייבוש אחריו. יכול להיות שזה הסרט הכי בוטה שיצא לאקרנים מעל עשור במדינת יוטה, אבל כל מי שראה את "נימפומנית" או "כחול הוא הצבע החם" או "שורטבאס" או באופן כללי סרטים שלא נוצרו בהוליווד, עלול להתאכזב. יש סקס, כן, יש גם עירום פרונטלי נשי מלא ולדורנן רואים את התחת. ועדיין, לא ברור אם מדובר בכימיה בין השחקנים, בימוי בעייתי או מערך ציפיות מופרז, אבל סצנות הסקס לא עובדות. למרות הקשירות וההצלפות, מדובר בסקס הכי ונילה שתראו בקולנוע. סרטים נועזים הרבה פחות, למשל "המזכירה" מ-2002 (שכלל את מגי ג'ילנהל וג'יימס ספיידר שאגב, שמו בסרט הוא "מיסטר גריי"), הצליחו לייצר אווירה קינקית ומטונפת ולהיות סופר סקסיים עם הרבה פחות עירום ומין.
גם המשחק בעייתי. מאחר ולא מעט שחקנים ושחקניות לא הסכימו לקחת את התפקיד, לא ברור עד כמה הבחירה בג'יימי דורנן ודקוטה ג'ונסון היא הרע במיעוטו. כלומר, לא בטוח ששחקנים אחרים היו מצליחים להכניס עומק ותנופה לתפקיד. דקוטה וג'ונסון מגוחכים, אבל להגנתם יאמר שהדמויות הספרותיות מגוחכות באותה המידה. ג'ונסון לגמרי יכולה לשלוף את תירוץ ה"אני לא מעצבנת, אני רק כתובה ככה" כי אחרי הכל, עם נשיכת השפתיים הבלתי פוסקת והנרפות הכללית של אנסטסיה סטיל, איזה סיכוי כבר היה לה? גם דורנן המסכן נאלץ להכנס לנעליו של גריי המדוכדך והדרמטי, שהמנעד הרגשי שלו כולל הסרת חולצה באופן סקסי, נגינה קודרנית על פסנתרו באישון ליל ומשפטים כמו "אני חמישים גוונים של דפוק". תוסיפו לזה פאתוס מוגזם וארוטיקה מיושנת ותקבלו פרצי צחוק באולם בסצנות דרמטיות מרכזיות.
ספרים שמעובדים לסרטים בדרך כלל מבאסים כי הם לא נאמנים למקור, במקרה של "חמישים גוונים", ההיצמדות לספר היא זו שהופכת אותו למעפן. קצת יותר חירות אומנותית וניקוי קלישאות (שכנראה עוברות בקריאה אבל לא בצפייה), היו יכולות להפוך אותו לנחמד. אבל כל זה לא באמת משנה, מדובר בתופעה תרבותית מרכזית מכדי לדלג עליה. "חמישים גוונים" הצליחה לעשות למבוגרים את מה שספרי "דמדומים" עשו לבני נוער ואולי אפילו (סליחה מראש) "הארי פוטר" עשו לכולם – לגרום לחצי עולם לקרוא את אותו דבר באותו הזמן ולחכות לחלק הבא. וכנראה שזאת הסיבה שכולם יראו את הסרט, רובנו נגיד שהוא גרוע, אבל כשיצא החלק השני נלך לראות גם אותו.
עוד ב-mako תרבות: