יש סיכוי שלא שמעתם על הסרט "מפגשים" שיצא השבוע לבתי הקולנוע. בדרך כלל, סרטי אינדי קטנים שמקבלים כבוד קטנטן באוסקר לא מצליחים כל כך להגיע לקהל בארץ, שלא בצדק. גם "מפגשים" נופל לקטגוריה הזאת, עם מועמדות לאוסקר לשחקנית המשנה הלן האנט בתפקיד הכי "נועז" שלה, אבל חוסר העניין של הצופים בסרט יהיה, במקרה הזה לפחות, מוצדק לחלוטין. ברובו, הסרט זניח, משעמם ודי צפוי, הכיף טמון דווקא ביציאה מאולם הקולנוע, שם לפתע נזכר הצופה כי הוא צפה בסרט על איש עם נכות קשה שבמשך סרט שלם לא מפסיק לזיין.
אך מבין כל הדברים שחסרים לאובריין בחייו, דבר אחד מעיק עליו במיוחד - הוא בן 38 ובתול. מכיוון שהוא מתפקד לחלוטין שם למטה, אובריין מחליט לטפל בנושא ומוצא את עצמו קובע מפגש עם סרוגייט - מטפלת מינית. תפקידה של הסרוגייט הוא לעזור למטופל ללמוד את הגוף שלו ולטפל בבעיות מיניות בעזרת מגע מיני. כן, הם שוכבים. כן, הלן האנט ערומה במשך חלק נכבד במיוחד מהסרט. כן, ככל הנראה זה מה שמביא לה את המועמדות לאוסקר, כי הרבה יותר מידי משחק אין שם.
מה שמעניין ב"מפגשים", שהיה להיט גדול בסאנדנס של שנה שעברה, הוא עד כמה מדובר בדרמה שמבחינה קולנועית הייתם יכולים למצוא בערוץ הסרטים בארבע בבוקר. הסרט עצמו על סף המשעמם, אבל הסיפור הוא הברקה, הוא מעניין ונועז בהרבה מהסרט שמספר אותו. "מפגשים" מצליח לקחת סיפור אישי, שעוסק במיניות, ולשטח אותו לדרגת ההולמרק הכי יבשה שיש. אתם יודעים למה אנחנו מתכוונים - סיפור חיים מרגש של אדם שלמרות המוגבלויות התגבר על הכל וגילה על עצמו דברים שלא ידע שיש בו.
למרות שאפשר למצוא בו כמה סצנות שהכנות בהן מפתיעה ומרגשת, "מפגשים" הוא סרט צפוי יותר מזקפת בוקר, וככל הנראה המאמר שעליו הוא מבוסס מעניין הרבה יותר. משמח לדעת שהסרט שהיה מועמד מול בסאנדנס – "חיות הדרום הפראי", מועמד לאוסקר ולבמאי, בעוד מפגשים יאלץ להסתפק בהפסד של האנט.