סרטו המדובר של הבמאי הצרפתי עבדלטיף קשיש מכיל בתוכו סיפור קורע לב וצמד כוכבות שאי אפשר להוריד מהן את העיניים, אבל סיפור האהבה שבמרכזו קטן מדי ונטול דרמה שהייתה יכול להפוך אותו לבלתי נשכח. כל אלה גורמים לאינטימיות שלו להיראות לפעמים קצת זולה מדי ומנצלת מדי את החופש לחקור את גופן של הגיבורות שלו
ישנם כמה מוקשים שצריך לעבור מעליהם בזהירות רבה כשמדברים על "כחול הוא הצבע החם ביותר". הראשון הוא שמדובר בסרט הכי מדובר של השנה: זכייה בקאן, מחמאות מקיר לקיר, הנושא הבוער והפרובוקציה הקטנה-גדולה שמסתתרת בתוכו. אי אפשר להתחמק מזה - כחול הוא סרט שינסה להזכיר בכם בכל שנייה שמדובר ביצירה משמעותית בקנה מידה יוצא דופן. כך שמבחינתי, החלק המאכזב ביותר בסרט היא העובדה הפשוטה שמאוד נהניתי ממנו, אבל לא הצלחתי להתלהב כמו עמיתיי. הוא מרשים אבל גם מפוספס, התקדמות קולנועית מרשימה, אבל בו בזמן גם דריכה במקום בכל מה שקשור לסיפור.
סיפור אהבה קטן. קטן מדי | צילום:
קולנוע לב
יפות, יפות שבא לבכות
הבמאי הצרפתי עבדלטיף קשיש מציג לנו את סיפורה של אדל, נערה צעירה מפרבר משעמם בצרפת. היא מנסה להתמודד עם גיל ההתבגרות ולהתאהב בבחור החתיך של בית הספר כפי שחברותיה מצפות ממנה, אבל במקביל מועקה שאותה היא לא מסוגלת להגדיר מציקה לה כמו חור בלב. השינוי מתרחש ביום שבו היא מחליפה מבטים ברחוב עם אמה, הצועדת במעבר החצייה כשהיא מחובקת עם חברתה. מכאן והלאה, שלוש השעות של הסרט יתגלגלו לכיוונים שבוודאי עוברים לכם כרגע בראש.
כחול הוא סרט כמעט חסר דרמה. זאת בחירה אידאולוגית לחלוטין של הבמאי, שבוחר להפנות את תשומת הלב לרגעים קטנים על פני סיטואציות גדולות: שיחות חולין, רגעי שכיבה במיטה וארוחות משותפות. זאת הדינמיקה של הסרט לכל אורכו וכשמבינים שמדובר בשלוש שעות, שבהן כל סיטואציה נמתחת עד לקצה הגבול, אפשר להניח שדי מהר השעמום יגיע ויהרוס את הכל. אבל האופן שבו קשיש בוחן את היחסים בין שתי הגיבורות, כאילו בזכוכית מגדלת פולשנית במיוחד, הוא החלק המרתק באמת כאן. המצלמה שלו מייצרת אינטימיות מיוחדת עם הדמויות והתוצרים שלה יגרמו ללסת שלכם להישמט כמה וכמה פעמים לאורך הדרך. לכל אלו תורמות כמובן גם שתי השחקניות הראשיות, לאה סיידו היפהפייה שעוברת כאן מהפך קטן ומרשים לטובת התפקיד, ואדל אקסרקופולוס הצעירה, שמזנקת ברגע אחד מאלמוניות לקטגוריית הבלתי נשכחות.
כוכבות מעולם אחר. אדל אקסרקופולוס וליה סיידו | צילום:
קולנוע לב
הסצנה המדוברת ביותר בסרט היא כמובן זו שבה נכנסות השתיים יחד למיטה, סצנה שכבר קנתה לה מעריצים ושונאים רבים בעולם (אם כי אני מתאר לעצמי שהסקאלה עדיין נוטה לטובת המעריצים). התחבולה של קשיש למשוך את הסצנה עוד ועוד עובדת רק חלקית בחלק הזה שנמתח על פני פרק זמן מגוחך במיוחד. אי אפשר להתחמק מהניחוח הסנסציוני שנובע ממנה, זו לא סתם סצנת סקס לסבי, אלא קולנית ומפורטת במיוחד שפשוט מסרבת להסתיים. עם זאת הסצנה הזאת משמשת גם כעוגן סיפורי, כך שקשיש אולי הסתכן בהצטיירות כאשמאי זקן וחרמן שמשתמש בגופן של השחקניות שלו, אבל הדבר משתלם לסרט בסופו של דבר. (לאחרונה הבמאי אף הואשם ע״י צמד הכוכבות בניצול בזמן הצילומים. בתגובה הוא השיב להן במכתב חריף וקצת מביך).
בין אהבה לאונס
הבעיה של כחול היא העובדה שאחרי כל ההקדמה הזאת, מה שאנחנו נותרים איתו הוא לא סיפור אהבה גדול, אלא דווקא קטן מאד, אולי אפילו מעט נשכח. בגלל שהוא נשכח הסרט לא מצליח לזרוח, בוודאי שלא מעל הסנסציה שטמונה בתוכו. יש משהו מרענן בניסיון לספר סיפור אהבה לסבי, להוציא ממנו את הקלישאות הגדולות של הז׳אנר ולתת לאהבה לדבר בעד עצמה. מצד שני, ההתחמקות הטוטאלית של קשיש מקלישאות היא גם התחמקות כמעט מכל קמצוץ של דרמה שהופכת סיפורים כאלה לגדולים באמת.
במאי זקן חוקר גיבורות צעירות | צילום:
קולנוע לב
הדרמה האמיתית מתחוללת בליבה של הגיבורה, מקום שאליו המצלמה לא יכולה להגיע. הניסיון של קשיש לחדור לגופן של הגיבורות שלו נכשל ולכן כל האינטימיות הגדולה מרגישה קצת כמו אונס של הגיבורות האומללות. דווקא שם, ולא ברגעים הסנסציוניים יותר, מורגשת העובדה שקשיש הוא במאי סטרייט זקן החוקר בצימאון גדול את שתי הבנות אותן הוא מטפח. כחול הוא סרט מרתק על חור בלב, אבל גם על חור סיפורי גדול שמותיר אותו אוורירי הרבה יותר ממה שרצה להיות.
