אני מת על אגדות. תמיד הייתי, אבל באנגלית הן נשמעות אפילו טוב יותר: Fairy Tales. רק הצליל של צמד המילים האלה מספיק כדי לזרוק אתכם לעולם של אסוציאציות על יצורים קסומים ומעופפים, טירות מכושפות, נסיכות, נסיכים ועצי ענק עם יכולות ווקאליות של גודזילה. כן, כדאי שתתחילו להתרגל לעולם החדש של האגדות. זה כבר לא באמת סרט של דיסני אם יצור ענק ומפוקסל לא נוהם עליכם בתלת ממד. סיפורים נאיביים על טוב ורע כבר לא מספיקים היום. עם תקציב של 180 מיליון דולר אתם תשבו בשקט ותקבלו את כל הפיקסלים שמגיעים לכם, בין אם זה מוצא חן בעיניכם או לא.
הנה עובדה די מדהימה על "מליפיסנט", שממנה אפשר ללמוד על האופן שבו דיסני ניגשה לסרט הזה. אם תחפשו עבודות קודמות ברזומה של הבמאי, רוברט סטרומברג, תמצאו כלום. אפס. לא סרט ארוך, לא סרט קצר, לא פלאש מוב לצלילי וואן דיירקשן ולא קליפ חתונה. אז למה בכל זאת הפקידה דיסני את הפרויקט הכי מדובר שלה השנה בידיו? ובכן, מכיוון שסטרומברג הוא מומחה עולמי בתחום ספציפי מאד. מנחשים? קבלו רמז: זה לא התסריט.
הבחירה הזאת מאכזבת כי נקודת המוצא של מליפיסנט היא נפלאה. הרעיון לספר קלאסיקה שעליה גדלו דורות של ילדים במשך 50 שנה מהזווית של הנבל, היא הברקה מקורית בתוך אוקיינוס של סיקוולים, פריקוולים וקאמבקים של כוכבי אייטיז. הגיבורה היא פיה שבורת לב ומונעת על ידי נקמה בוערת, שמוצגת דווקא כצד מעורר הסימפתיה וההזדהות. אם הייתם מספרים לוולט דיסני שיום יבוא וגיבורה לבושת שחורים עם קרניים מחודדות ועיניים ירוקות נוצצות רשע תוביל סרט שלו, הוא היה רומז לכם שאכלתם מספיק שערות סבתא ליום אחד. הבעיה היא שדיסני כנראה נבהלו מהפוטנציאל הקודר ונתקעו באמצע.
אורורה (או הנסיכה הנרדמת בשבילכם) היא ילדה בלונדינית יפהפייה וחייכנית שאוהבת לרדוף בצחקוקים אחרי פרפרים. אביה הוא איש זועף ופרנואידי בלי סיבה הגיונית. יש עורב שהופך לאדם ושלוש פיות קלאמזיות, שאם תוציאו מהסרט לא תשימו לב לחסרונם. המניעים של הדמויות במליפיסנט כל כך מגוחכים עד שכמעט קשה להאמין שמדובר בתסריטאית של "מלך האריות" (מה הטעם של המלך לנסות להרוג את מליפיסנט, כשברור שאין דרך לשבור את הקללה?). התפתחות הסיפור נוגדת כל היגיון (היפהפייה הנרדמת מנמנמת חמש דקות לפני שהיא מתעוררת מחדש) ומה שנותר הוא מין פספוס גדול שמרחף מסביב.
חלק מהפספוס הזה נובע מהעובדה שאנג'לינה ג'ולי נותנת כאן את אחת ההופעות הכי טובות שלה מאז ומעולם. אחרי שתבלו איתה שעה וחצי באולם סגור, תתקשו להבין איך היא יכולה לגלם דמות אחרת. יחסית לדמות שתווי פניה לא ממש משתנים, ג'ולי מציגה פה מנעד רגשות מדויק: מכאב, דרך שנאה, אהבה וקנאה. במובן מסוים היא הגיבורה הפמיניסטית ביותר שדיסני הציגה מעולם. במקום צחקוקי מבוכה וחלומות על האביר על הסוס הלבן, היא מפגינה כאן גירל פאוור אמיתי. כזה שיילחם על העקרונות שלו ולא ייתן לאף אחד לדרוך עליו גם במחיר של בדידות. סביב המסר הקודר והבלתי שגרתי הזה, אפשר היה לתפור סיפור אינטליגנטי הרבה יותר וצפוי הרבה פחות, אבל לזה כבר לא ממש נשאר זמן או כסף.
הפוטנציאל שגלום בסיפור של מליפיסנט היה יכול ליצור את אחד הסרטים הכי חתרניים ומבריקים של דיסני אי פעם. במקום זה, דרסו עצים מפוקסלים ודרקונים דמות מבריקה והשאירו אותנו עם עוד בליל שכיח של אפקטים. זה לא שאי אפשר ליהנות מהסרט כבלוקבאסטר קיצי ומפוצץ, אבל כל קשר בין זה לבין סיפורי פיות הוא מקרי בהחלט.