מחירות לעבדות: כך נראית השואה שלא הכרנו

יש משהו אפל באנושות. לא צריך לחפש אותו יותר מדי, הוא מופיע מדי יום במהדורה או באתר החדשות המועדף עליכם. האפלה הזאת מלווה אותנו כמעט תמיד בתור שכבה שאפשר להחביא. הכתבה מדכאת אותנו? זפזפנו, הטור מעצבן אותנו? הקלקנו, הרבה יותר קל להעביר את היום כשהמציאות לא מתרסקת לנו בפנים. אבל בתוך האולם הצפוף לא תמצאו עכבר או שלט שיציל אתכם מהאמת של "12 שנים של עבדות". רק אתם, המסך הענק וכתב האישום הכי נורא שנכתב אי פעם נגד האדם הלבן.

אכזריות בלתי נסבלת

"12 שנים של עבדות" מבוסס על ספרו של סולומון נורת'אפ (צ'יווטל אג'יופור), אדם שחור וחופשי מניו יורק, שכישרון הנגינה שלו הוביל אותו ליפול בפח של צמד נוכלים. מרגע שרכשו את אמונו הם מבריחים אותו לוושינגטון וממנה למדינות הדרום בהם חוקי העבדות עדיין תקפים. ברגע אחד הופך נורת'אפ משווה בין שווים לחוליה העלובה ביותר בשרשרת, סחורה בידיהם של כמה מהאנשים הנוראים ביותר שראיתם אי פעם על מסך. הוא מאבד צלם אנוש ומשלם כל מחיר אפשרי תמורת המטרה האחת והיחידה שעוד נותרה לו: התקווה לשרוד.

אין הרבה במאים שחקרו את האפלה האנושית כמו סטיב מקווין. הבמאי הבריטי צלל אל עומק הכאב וחוסר התקווה ב"רעב" שעסק בשביתת הרעב בכלא בצפון אירלנד וחשף את עומק הבדידות והטירוף המיני ב"בושה". כמו בשני סרטיו הקודמים גם ב-"12 שנים של עבדות" הוא לא מספק שמץ של הנחה לצופים. המצלמה של מקווין נשארת קבועה וחסרת רחמים בסצנת הצלפות אכזרית שבה תרגישו כל חבטה כמעט כאילו הונחתה עליכם, בסצנות קשות של ניצול מיני וגם ברגע הנורא שבו הגיבור שלו תלוי על עץ במשך שעות ומגשש ברגליו את האדמה. זאת לא אכזריות או מזוכיזם, כל סצנה כזאת נועדה להדגיש את חוסר האונים ואת הפוטנציאל ההרסני של בני האדם.

לא מתפשרים על האמת

כיאה למי שעשה לעצמו שם כבמאי ארט, גם עיצוב הפריים של מקווין הוא מושלם. לובן הבגדים ופרחי הכותנה בוהקים על רקע הגיבורים הטראגיים שלצדם. המצלמה מטיילת בין השיחים והענפים, מציירת את הגבול בין החופש שנמצא בכל מקום מסביב, לבין הכלא הנפשי בו כלואים העבדים. התסריט שכתב ג'ון רידלי מצליח לשקף בצורה נהדרת את הקונפליקט הגדול שבו נטועים מי שחירותם נלקחה מהם: מלאים ברגשות עצורים, תקוות וחלומות, אבל עושים ככל יכולתם כדי להמשיך ולכלוא אותם בפנים. גם בסיומו האופטימי של הסרט, מדגישות כתוביות הסיום שאין מקום לקתרזיס. על כל סולומון נורת'אפ שהצליח להימלט מהזוועה, היו מאות שגופם לבסוף נשבר ביחד עם נפשם.

צ'יווטל אג'יופור מוגדר על פי מרבית אתרי ההימורים כמועמד המוביל לאוסקר השנה ולא קשה להבין למה. התפקיד של נורת'אפ מהווה אתגר דווקא בגלל שמדובר בדמות קרת רוח ושקולה לאורך כל הדרך. את ההשפלה, הגעגועים והתסכול מציג צ'יווטל בעיניים, בהבעות הפנים ובטון הדיבור המשתנה עם האנשים המקיפים אותו. לופיטה ניונג'ו, לעומתו, היא הדמות היחידה שמרשה לעצמה להתפרק באמת ולהציג איך נראה שבר כלי. מהצד השני מציג מייקל פסבנדר את התגלמות הסאדיזם בדמות מצמררת ומלאת שנאה, גם בנדיקט קמברבאץ' מעולה בתור בעל האחוזה ה"הומני" לכאורה, שהולך בתלם למרות נקיפות המצפון.

"12 שנים של עבדות" הוא לא סרט שקל להמליץ עליו לאחרים. הוא לא מתגמל, לא מספק את האסקפיזם שכולנו מחכים לו בקולנוע ואפילו לא מוכן להתפשר על הפי אנד אמיתי. אבל כשמזיזים הצידה את התובנה השגויה שקולנוע אמור לספק בידור בלבד, מבינים את החשיבות של הסרט הזה בצורך לתפוס כמה רחוק יכול האדם להידרדר בסולם הרוע. מדובר בעוד הוכחה לכמות הכוח שיש ליצירה שלא מוכנה להתפשר על האמת שלה. כי לא משנה כמה סיפורים על חופש וחירות שמעתם בימי חייכם, רק כשתפגשו את הצד השני שלהם תבינו כמה הם חשובים באמת.

• 12 שנים של עבדות