יש משהו ברומנים גדולים, שמשאיר אותם רלבנטיים גם מאות שנים לאחר שנכתבו. "עלובי החיים" של ויקטור הוגו אינו יוצא דופן. 150 שנה לאחר שנכתב, מגיע לקולנוע עיבוד נוסף שלו, והתזמון איננו מקרי. בימים בהם מחאות פוליטיות קמות חדשות לבקרים ברחבי העולם, כל אחד יכול למצוא לעצמו את נקודת ההשקה הפרטית שלו עם העלובים של החיים. בעזרת צוות שחקנים יוצא דופן, סיפור על אי צדק וההתנגדות אליו, ומסע מוזיקלי מאתגר, "עלובי החיים" מזכיר שכולנו אומללים, ושגם לנו מגיע.
לשיר בלי מגננות
הסרט, המבוסס על המחזמר המצליח מאת אלן בובליל וקלוד-מישל שנברג, שנכתב על-פי ספרו של הוגו, מתרחש בצרפת של המאה ה- 19. דרך סיפורו של ז'אן ולז'אן (יו ג'קמן) - אזרח פשוט שגנב ככר לחם ונידון לשנים של מאסר בתנאי עבדות, שנמשכו ברדיפה חברתית גם שנים אחרי שהשתחרר - נפרשת תמונת מצב עגומה של צרפת דאז. ימים של פערי מעמדות עמוקים ומשטר אכזר המופרים בידי מהומות הסטודנטים של 1832.
הבמאי זוכה האוסקר טום הופר ("נאום המלך") לקח על עצמו משימה לא פשוטה ביצירת גרסה קולנועית משלו ל"עלובי החיים". מדובר באחת היצירות המעובדות בהיסטוריה, ורק שנים ספורות לאחר שגברת בריטית עלומה בשם סוזן בויל סחפה את העולם בביצוע לאחד משיריו האיקוניים של המחזמר. הקושי הגדול ביותר היה השאלה כמה יחדש העיבוד הנוכחי.
הופר משיב בכמה בחירות אמיצות, הראשונה שבהן היא הדרישה מהשחקנים לשיר לייב. כלומר לא מדובר בשירים שהוקלטו מראש באקוסטיקה המגוננת של האולפן, אלא בשירה חיה על סט הצילומים. אף על פי שהאתגר הזה יוצר פערים בין הביצועים של כמה מהשחקנים, שלא התמודדו אתו באופן אחיד, הוא מסיר את המיסוך שיוצר הסאונד האולפני המהוקצע וחושף את הדמויות במלוא פגיעותן. בחירה נוספת היא ההמנעות המוחלטת מכל דיאלוג שאיננו מושר. הדמויות ב"עלובי החיים" לא מדברות, הן רק שרות.
השילוב בין בחירות הבימוי הללו של הופר הוא גם נקודת התורפה של הסרט, שכן הצופה מתקשה מדי פעם ליישב את הסתירה בין דמויות הנמצאות בנקודת השפל של חייהן ומהלכות אומללות בביבי פריס מחד, ופשוט לא מפסיקות לשיר, בליווי נגינת תזמורת סימפונית (שהתווספה בשלב העריכה). אבל כפי שבסרטים אחרים נדרש הצופה להאמין במציאות בה נער שנעקץ על ידי עכביש מסוגל לטוות קורים מכף ידו, גם זו נקודת מוצא שחייבים להכיר בה לפני הכניסה אל "עלובי החיים".
חלום אופטימי קורע לב
כמו בסרטו הקודם, "נאום המלך", מוכיח הופר שוב שהוא בראש ובראשונה במאי של שחקנים, וב"עלובי החיים" הוא דוחף אותם עד לקצה גבול היכולת. הם, בתמורה, מספקים הופעות בלתי נשכחות. יו ג'קמן הוא ז'אן ולז'אן מושלם, והוא סוחב על גבו את האפוס הזה באופן הירואי. ההיסטוריה והניסיון שלו על במות התיאטרון מוכיחים את עצמם והכישרון של ג'קמן מתפוצץ בעוצמה על המסך. לצידו, אן הת'אווי מתעלה על כל אחד מתפקידיה הקודמים בתור פאנטין, נערת מפעל פשוטה הנאלצת למכור את שיערה ואת גופה על מנת לפרנס את בתה הקטנה. בטייק אחד ארוך ומרשים נעלמת הת'אווי לחלוטין בתוך פאנטין, וממסמרת את הצופה למושב עם ביצוע קורע לב ל- "I Dreamed a Dream". עבור סצנות כאלו, בהן כשרונות רבים כל כך מתמזגים לכדי רגע חד פעמי על המסך, הומצא הקולנוע. לא בכדי זכו הת'אווי וג'קמן בפרס גלובוס הזהב ובמועמדות לפרס האוסקר על אסופת הרגעים הללו.
שאר הקאסט לא מפגר בהרבה אחרי השניים, ובאפוס שכזה אין זה עניין של מה בכך. בין אם אלו סשה ברון-כהן והלנה בונהם-קרטר בתפקיד זוג הנוכלים ת'רנדייה, או אדי רדמיין כמריוס, כל אחת מדמויות המשנה ניחנה במבצע שנתפר בדיוק למידותיה. ההופעות המשכנעות של אלו, כמו גם של סמנת'ה בארקס (אפונין) וארון טוייט (אנז'ולרא), מצליחות לחפות על שתי החוליות החלשות בצוות, אמנדה סייפרייד וראסל קרואו. סייפרייד היא ליהוק לא מוצלח לדמותה של קוזט, וקרואו, כמפקח ז'אבר, הוא ללא ספק המבצע החלש בסרט. אך גם אם השירה שלו מעוררת גיחוך או שניים, גם קרואו שופך את הקרביים שלו על המסך.
"עלובי החיים" מסמן מעגל שהשלים ז'אנר המיוזיקל. אחרי שבשנים האחרונות התרגלנו לראות סרטים מוזיקליים עם טאצ' אירוני, או כאלו המשלבים שירים של אמנים מוכרים, הופר מגיש לנו מיוזיקל טהור. דמויות ששרות מעומק ליבן, מבלי ללעוג לעצמן או לאף אחד אחר. למרות הדמעות שיישפכו והטראגיות האינהרנטית של הסיפור, "עלובי החיים" מלא באופטימיות, ומותיר תחושה שהמהפכה נמצאת מעבר לפינה. כדי להרגיש אותה באמת צריך להאזין עם העיניים, האזניים ובעיקר עם הלב.