טקס האוסקר ה-86 היה רחוק מלהיות מושלם והבעיות המוכרות של הפומפוזיות והאורך ניכרו בו, אבל גם רוח חדשה נשבה בו. סרטים לא צפויים, זוכים מרגשים והתעלמות מסרטים בינוניים שמתאימים יותר לטעמה של האקדמיה
תקווה חדשה | צילום:
Kevin Winter, GettyImages IL
שונה מהצפוי
החלק הכי מצחיק באוסקר הוא שבדיעבד הכל נראה לנו נורא מובן מאליו. ברור ש"12 שנים של עבדות" היה צריך לזכות, איך יכול להיות שסרט שמנציח את התקופה החשוכה ביותר בארה"ב, עם במאי שחור ובכיכובם של שחקנים שחורים, לא יזכה לסגור מעגל בטקס הכי פוליטיקלי קורקט שיש? ובכן, כל זה נכון, אבל האמת היא ש"12 שנים של עבדות" עמד למצביעי האקדמיה בגרון. לפחות לחלקם. עוד ועוד עדויות של חברים בארגון שקובע את זהות המנצחים התפרסמו בימים שקדמו לאוסקר, וחשפו את העובדה שחלקם כלל לא רצו לצפות בו. הוא היה קשה מדי, אכזרי מדי, "לפנים מדי" עבור מי שרגילים לקבל את הסרטים שלהם עם כפית גדושה של סוכר. אז נכון, האלטרנטיבה הייתה סרט מד"ב תלת ממדי עם שני שחקנים בלבד (או שחקנית ורבע) ותסריט בעייתי, אבל לפעמים מגיע גם לגוף שכל כך נהנים לבעוט בו קצת קרדיט.
לא הבחירה הטבעית. הקאסט של "12 שנים של עבדות" | צילום:
Kevin Winter, GettyImages IL
מה שמוביל אותנו למסקנה השנייה על האקדמיה אחרי הלילה: הם לא כל כך צפויים כמו שחשבנו. כש"חלום אמריקאי" קיבל 10 מועמדויות לאוסקר הוא סומן כפייבוריט לפרס בעיקר בזכות האופי הקליל והמבדר שלו, עם כוכבים שהאקדמיה אוהבת. בסופו של הערב יצאה דרמת הפשע של דייויד או ראסל עם 0 מ-10, כולל הפסד מוצדק לחלוטין בקטגוריית התסריט ל"היא" של ספייק ג'ונז. גם הבחירה בלופיטה ניונגו על חשבון ג'ניפר לורנס היא לא דבר של מה בכך. זאת הייתה שנה היסטורית עם מרוץ צמוד בין שני סרטים מאד לא שגרתיים בנוף ההוליוודי, עצם העובדה ששניהם הגיעו לפוטו פיניש היא בשורה די מרעננת עבור הטקס והתעשייה. אז נכון, השמרנות עדיין כאן ויש עוד הרבה לאן לשאוף, אבל כל מסע גדול חייב להתחיל בצעד קטן.
פחות שירים, יותר סלפיז | צילום:
twitter
אפקט הבאזפיד
את הסופרלטיבים שחילקנו בנדיבות בתחום הפרסים, אפשר להתחיל לגרוע כשמגיעים לטקס עצמו. לא ברור איך זה קורה כל פעם מחדש, אבל גם ב-2014 הסיכומים שאחרי יעסקו שוב באורך הבלתי מוצדק (3 וחצי שעות), שהופך את כל החוויה למייגעת. מי צריך כל כך הרבה נאמברים מוזיקליים בערב שבו מחלקים פרסים ב-24 קטגוריות, נזכרים בכל מי שמת בשנה האחרונה ונותנים לבכירי האקדמיה את חמש דקות התהילה שלהם על הבמה? ואז מגיע גם נושא המנחה שדרוש מחשבה מחודשת. זה לא שאלן דג'נרס לא ניסתה להעיר קצת את העסק, אבל זה היה לרוב מאד יבשושי וחסר ברק (ההתעקשות על בדיחת הפיצה, עוד פעם ועוד פעם, נראית כמעט כמו ניסיון מכוון לבאס). זה לא מקרי שכל כך הרבה מנחים נכשלים שוב ושוב על הבמה הזאת מדי שנה, לא קל ללכת בין הטיפות של כל האגו והפומפוזיות הזאת האלה ולהצליח להיות גם מצחיק בדרך.
קחו דוגמא מטינה ואיימי | צילום:
Handout, GettyImages IL
נראה שדווקא כאן יש לאוסקרים מה ללמוד מהאחים החורגים ב"גלובוס הזהב" (טקס שתהליך הבחירה בו מביש הרבה יותר מאשר כאן). בתעשייה האמריקאית מסתובבים לא מעט קומיקאים מבריקים, שיכולים לתת את מגע ה"טינה ואיימי" גם לטקס החשוב באמת. כי בואו נודה על האמת: גם אם נוציא החוצה את השירים וההופעות המיותרות, יש כאן שעתיים וחצי לפחות של פרסים שרובם לא ממש מדברים לקהל הרחב. גם הזוכים הם עניין של לוטו: לא בכל שנה ג'ניפר לורנס תתרסק על המדרגות. לכן המבחן הטוב ביותר להצלחה הוא כמות הקטעים שיהפכו אחרי הטקס ללהיטים ויראליים ברשת. מהטקס הזה תהיה לנו תמונת הסלפי...וזהו. השאיפה של האוסקרים צריכה להפוך להיות אייטמים בבאזפיד, כשזה יקרה נדע שמשהו גדול באמת קורה בגוף השמרני הזה.
פיצה מישהו? | צילום:
Kevin Winter, GettyImages IL
הטוב, הרע והמכוער:
הטוב: איט גירל חדשה זה תמיד טוב, בעיקר כשהיא כל כך מלאת חן וכישרון. אחרי שכבר הספדנו את הדור הצעיר של הוליווד, לופיטה ניונגו מוכיחה שכדאי לחכות עם זה קצת..
הרע: אלוהים אדירים, מי זה האיש המוזר הזה ומה הוא עשה להריסון פורד? יכול להיות שזה מה שנשאר מהאן סולו?
המכוער: 0 מ-10 ל"חלום אמריקאי", רק "הצבע ארגמן" ו"נקודת מפנה" הצליחו להסריח יותר בטקס (0 מ-11) וגם זה קרה בפעם האחרונה לפני 30 שנה.
