ואוסקר ברירת המחדל הולך ל...
עונת הפרסים של 2012 הייתה אחת המוזרות והמפתיעות אי פעם. התוצאות הסופיות אמנם נראות די קרוב לתחזיות של השבועות האחרונים, אבל כשמסתכלים עליה לרגע מבחוץ, נזכרים שזו הפעם הראשונה מזה 24 שנים (והשנייה ב-80 השנים האחרונות) שהבמאי של הסרט הטוב ביותר בכלל לא מועמד לפרס. יש תחושה שהאוסקרים הפכו כבר מזמן מתחרות סרטים נוצצת לסוג של קלחת רוחשת, שאליה נכנסים עשרות שיקולים וחשבונות שלא בהכרח קשורים לאיכות המנצח. זה לא ש"ארגו" הוא לא הבחירה הנכונה, מדובר בעיניי באחד משני הסרטים הטובים של השנה האחרונה. הבעיה היא שהבחירה בו נוצרה כסוג של פשרה בין בחירות אחרות.
בעולם מושלם, "חיי פיי" שזכה בהכי הרבה פרסים בטקס ה-85 היה הסרט הטוב מכולם. אבל הוא נעשה בטכנולוגיית תלת ממד, זו שלעולם תעמוד נגד האינטרסים של אנשי התעשייה. בעולם מושלם קצת פחות, "כוננות עם שחר" חסר הפשרות היה הסיפור הנכון להתייצב מאחוריו. זה גם קרה לאורך השבועות הראשונים, עד ששערורייה פוליטית מכוערת הפכה אותו מוקצה מחמת עידוד עינויים. נותרנו עם "ג'אנגו", שהיה מופרע מדי לטעמה של האקדמיה, "אהבה" שמגיע בשפה שאינה אנגלית, "אופטימיות היא שם המשחק" שהיה קטן מדי ושני סרטי אינדי מצוינים ("חיות הדרום הפראי" ו"ממלכת אור הירח"), שהוספו לרשימה בעיקר כדי שהאקדמיה תוכל לטפוח לעצמה על השכם ולספר על תמיכתה ביוצרים הקטנים. את בן אפלק כל זה לא אמור להטריד, הסרט שלו ראוי למקומו כמנצח גדול, אבל למוסד הזה, שנחשב עדיין לחותמת איכות בעולם, זה סימן לעשות חשבון נפש.
המפסיד הגדול
לא, לא שכחתי את "לינקולן", הסיפור שלו פשוט ראוי לפסקה משלו. הדרך האופטימית להסתכל על ההתרסקות שלו היא המבנה של עונת הפרסים. כמו במרתון יש מי שפורץ מוקדם מדי ומאבד אוויר לקראת הסוף, ומי שיודע לשמור כוחות ולתת גז בישורת האחרונה. אבל ההסבר הזה פותר את המקרה של לינקולן בקלות רבה מדי. כי האמת היא שעם כל הכבוד לתסריט של טוני קושנר והקאסט עמוס הכוכבים ומגע הזהב של ספילברג, "לינקולן" היה פשוט סרט טכני מדי. מרשים מאד מהבחינה של השחזור התקופתי והמשחק, אבל נטול כמעט לחלוטין את המרכיב שגורם לאנשים להתאהב בקולנוע: רגש. הוא תיאר אירוע היסטורי ששינה את חייהם של מיליונים כמעט באדישות, וזאת הטעות שהפכה אותו מהסרט הכי משמעותי בדרך לאוסקר (12 מועמדויות) לאחד הזניחים ביותר אחריו (2 זכיות, אחת מהן בקטגוריה טכנית משנית).
הטוב, הרע והמכוער
הטוב:
1. ג'ניפר לורנס – זכייה ראשונה בפרס השחקנית בגיל 23? גם אתם הייתם מועדים בדרך לבמה רק מלחשוב על זה. אבל הקטע שיעצבן באמת את שונאי לורנס? הנפילה הזאת, שבמקרים אחרים הייתה הופכת לבדיחה מתגלגלת, רק משחקת לטובת האימג' של הכוכבת הקלאמזית ואהובת התקשורת. שימו לב למזל טוב הקטן בסוף, מסוג הדברים שבזכותם זאת כנראה לא הפעם האחרונה שבה לורנס עולה לקבל פרס גדול.
2. דניאל דיי לואיס – האיש היחיד שהצליח לשבור את מעטה המבוכה, הידוע גם כסת' מקפרלן. עזבו אתכם מלזכות שלוש פעמים בפרס השחקן, רק לחשוב עליו בתור מרגרט ת'אצר מצדיק עוד אוסקר.
3. אדל – "סקייפול" לא רק החזיר לחיים את פרומו הכתוביות הקלאסי בקולנוע, הוא גם היה ההצדקה האמיתית היחידה שמישהו ישיר הלילה.
הרע:
1. סת' מקפרלן. שמענו פחות שקט במנזרים בודהיסטיים מאשר בכמה מהמונולוגים העבשים שלו. קטע הפתיחה היה מסורבל מדי ולמעט "שיר הציצים" גם מאד לא מצחיק, הבדיחות נשמעו כמו חומר משנות ה-70 (צריך להיות יהודי כדי לזכות? באמת? זה מה שמצחיק אותך?), ובאופן כללי זה היה נראה כמו כוכב ליגת ילדים שנקלע למשחק בצ'מפיונס ליג.
2. השירים. האוסקר הוא לא טקס הטוני ולא ספין אוף של "עלובי החיים". יש סיבה שהמנחים האגדיים שלו היו קומיקאים חדים ושנונים. חייבים שמישהו יערער קצת את כל הטפיחה העצמית הזאת על השכם.
3. לא חייבים לדחוף כוכבים שלא בעניין שלהם לעלות לבמה בכוח. עזבו את זה שהאלי ברי נראתה כאילו 50 שנות בונד מזיזים לה כמו צ'ייסר מרטיני לצ'רלי שין, אבל למה צריך להעלות את קריסטן סטיוארט, הפצועה, כדי לגנוח בייסורים טקסט על עיצוב הפקה?
המכוער:
מקהלת האוסקר מסמנת "בנימוס" לזוכה נרגש שהגיע הזמן לסיים