קודם כל ולפני הכל, "מז"ל טוב" הוא התרגום הכי מוצלח לשם של סרט ששמעתי כבר שנים וכזה שנכנס אוטומטית להיכל התהילה של שמות עבריים שהתעלו על המקור. באנגלית השם לא ממש מצחיק, אולי יותר אינפורמטיבי - "Happy Death Day" - בכל זאת, מדובר בקומדיית אימה על סטודנטית (ג'סיקה רות') שחווה שוב ושוב את יום מותה, שהוא במקרה גם יום ההולדת שלה. כמו "לקום אתמול בבוקר" רק בקולג' ועם רוצח מסתורי במסכה, אבל לא בהכרח יותר אפל.
זה כמובן לא הסרט הראשון שמשאיל את הבסיס העלילתי שלו מהסרט ההוא וגם תוספת המוות לא חדשה, ע"ע "קצה המחר". זה אפילו לא הסרט היחיד מ-2017 שמלווה צעירה שמתה ומתעוררת שוב ושוב ושוב - "לפני שאפול" כבר עשה את זה בתחילת השנה. בכלל, "מז"ל טוב" הוא לא הסרט הכי מקורי ביקום. הוא מפוצץ ברגעים ובדמויות שכבר ראיתם ואת רוב העלילה אפשר לנחש עוד לפני הכניסה לאולם. מזל שהביצוע חינני מספיק בשביל להפוך את הרעיון המטופש הזה לסרט התבגרות כיפי שיהלום כל מסיבת פיג'מות.
אז כאמור, הגיבורה היא טרי, תלמידת קולג' שגרה עם חברותיה לאחווה נשית ויוקרתית. על פניו מדובר בסתם נערה מפונקת שעושה מה שבא לה, קופצת ממסיבה למסיבה וממיטה למיטה. אך דווקא יום ההולדת מזכיר לה דברים פחות עליזים - המוות של אמה מספר שנים קודם לכן, והקושי שלה ושל אביה להתעמת עם הטרגדיה. היא מתחמקת מהתמודדות עם המוות, אבל הוא עוקב אחריה בדמות רוצח לבוש שחורים, שפניו מכוסות במסכה והוא נחוש בדעתו להבטיח שיום הולדתה יהיה גם יומה האחרון. לתדהמתה, רגע אחרי שהיא נרצחת היא מוצאת את עצמה, שוב, במיטה של בחור זר בשם קרטר (ישראל ברוסארד) ונדרשת לעבור בשנית את אותו היום בדיוק. היא כמובן משנה כמה דברים כדי להינצל, אבל הרוצח מוצא בכל פעם דרך חדשה לחסל אותה, וכך גם ביום שלמחרת, זה שאחריו וכו'.
אם הייתי צריכה לנחש מה הוביל ליצירת הסרט הזה, הייתי מהמרת שנמצא ביקוש לסרט שיתאים למסיבות יום שישי ה-13 אבל לא יהיה אשכרה מפחיד. "מז"ל טוב" אולי כולל רוצח מטורף שלא בוחל באמצעים ויש לו גימיק מבעית בפוטנציה, אבל אימה לא ממש מעניינת אותו. זה אפילו לא סרט אימה למתחילים, זו קומדיית התבגרות עם נגיעות של רומנטיקה, שלפעמים צועקת "בו". על האולם מלא התיכוניסטים (ביום שישי ה-13, אלא מה) זה עבד - הם צעקו או צחקו בקול רם כשהסרט ניסה להבהיל, שאגו מצחוק כשהסרט סימן להם שעכשיו צוחקים, השתתקו ובהו בריכוז במסך בסצנות הדרמטיות והריעו ברגעים הרומנטיים.
אנחנו מדברים על 99 אחוז בני 17 ומטה, כך שאת צרחות הבהלה שלהם כדאי לקחת בערבון מוגבל וגם את ההכרזה של השכנה מהשורה מאחוריי כי מדובר בסרט "הכי מפחיד שראתה בחיים שלה". נשמה, אני גדלתי בימים ש"מת לצעוק" היה פרנצ'ייז פופולרי וכל מסיבת כיתה כללה הקרנה של "הצלצול", "המסור" או זוועותנים אמיתיים תוצרת המזרח הרחוק, תגידי תודה. מה זה כבר דקירה פה ושריפה בחיים שם כשכל זוועה נקטעת מיד בקאט לבוקר במעונות, מצופה משני הצדדים בבדיחות או סתם מרגישה כמו משחק מחשב?
אם לא באים בכוונה להיבהל עד מוות, יש הרבה ממה ליהנות בסרט הזה. יש בו לא מעט רגעים וסצנות שלא עובדים, הוא קצת עמוס ולא מתוחכם במיוחד, אבל הוא מודע היטב למגבלותיו ואין לו יומרות גבוהות. הוא רק רוצה להעביר את הזמן בכיף ולדחוף איזו אמירה במשקל נוצה על שבריריות החיים. סרטי אימה נוטים להתעטף באפור, בטחב, בטינופת או להבדיל בלבן סטרילי, אבל זה, כאמור, לא בדיוק סרט אימה. גם ברגעים היותר אלימים הוא נשאר איי קנדי צבעוני, בהיר וחמוד.
גם השחקנים עושים את המוטל עליהם היטב, לא שזה הרבה. היחידה שנדרשת כאן ליכולות של ממש היא ג'סיקה רות' בתפקיד הראשי, וסביר שהסרט הדי בנאלי הזה היה קורס בקלות עם כוכבת מוצלחת פחות. ביציאה מהסרט תהיתי אם לרות' יש סיכוי להיות אנה קנדריק/אמה סטון הבאה - איט גירל מצחיקה וחמודה שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות, מסתדרת סבבה עם קומדיות מסחריות מטופשות אבל תכל'ס, יכולה גם יותר. התשובה, אגב, היא "כן, לגמרי". בכל זאת, לפני "מז"ל טוב" היא שיחקה את אחת השותפות המזמרות לדירה של סטון ב"לה לה לנד", אז נו, מה הולך יותר מזה.
mako תרבות בפייסבוק