זה תמיד תמוה לראות שני סרטים-תאומים מופצים בהפרש קטן זה מזה, אבל זה הרבה יותר מוזר כשזה קורה במחוזות שלא מנפקים תוצרים בנוסח "ארמגדון" ו"פגיעה קטלנית". במקרה זה - שני סרטים על זמרות אופרה חובבות ועשירות, שלא מודעות כלל להיותן זייפניות אימים. האחת, "מרגריט", צרפתייה בשנות העשרים, הגיעה לקולנוע לב בסוף השנה שעברה, בעוד השנייה, "פלורנס פוסטר ג'נקינס", אמריקאית בשנות הארבעים והגיעה לאותה הרשת בסוף השבוע. הסרטים אולי מבוססים על רעיון דומה, אבל הם כמעט גרסאות נגטיב אחד של השני: האחת מעין טרגדיה בהשראה אופראית, עם צבעים קרים ואווירה עגומה, מול קומדיה מתוקה עם מריל סטריפ ויו גרנט. על הנייר, ברור שהגרסה הצרפתית אמורה להיות האיכותית יותר. בפועל זה לא ממש ככה.
די ברור שהדיוק ההיסטורי לא היה בראש סדר העדיפויות של יוצרי "פלורנס פוסטר ג'נקינס", אבל מבין השניים הוא הנאמן יותר למקור. פוסטר ג'נקינס האמיתית הייתה אישה אמידה ומיוחסת שחלמה להיות מוזיקאית גדולה, אך נסיבות כאלה ואחרות קטעו את הקריירה של כפסנתרנית והיא הפכה לפטרונית עבור אמנים ומוסדות תרבות. בגיל מבוגר יחסית היא החלה להופיע בפני חבריה כשהיא מבצעת אריות אופרה אהובות וקשות, על אף היעדר כישרון קיצוני. הימים הם שלהי מלחמת העולם השנייה, הציבור דורש בידור קליל בגובה עיניו והזייפנית הכי גדולה בניו יורק נותנת לקהל בדיוק מה שהוא רוצה. התקליטים שלה לא הפכו ללהיט רק בגלל שהיו מצחיקים מאוד, אלא בגלל הדבר המסוים שהם הגחיכו - גינוני אצולה פומפוזיים ותרבות אירופאית גבוהת מצח. עוד רגע התרבות הזו תהפוך מאידיאל לנישה, הציבור ינהר אחרי מוזיקה קלה ובידור המונים. פוסטר ג'נקינס הפכה למסמר בארון הקבורה של התרבות שאותה חיה ואהבה, וממש בלי להתכוון - היא עצמה הייתה משוכנעת שהיא זמרת דגולה, ואף אחד לא טרח לעדכן אותה אחרת.
"מרגריט" ההתמקד בצד העצוב של הסיפור, וכשהוא ניסה להצחיק הוא גילה אכזריות יתר כלפי הגיבורה שלו. הבמאי של "פלורנס פוסטר ג'נקינס", סטיבן פרירס ("נאמנות גבוהה", "המלכה"), הציל את גרסתו שלו משני הבורות הללו, והצליח לאזן היטב בין החמוץ והמתוק. המעטפת החיצונית מציגה קומדיה תקופתית מעוצבת ושמחה, אבל בליבו מדובר בסרט מלא בכאב, ברגש ובאהבה אמיתית לדמויות שלו, גם כשהוא צוחק עליהן בקול רם.
סטריפ, נפלאה כרגיל, נותנת קולה בשיר רק חצי שעה אל תוך הסרט, ועד אז אנחנו כבר מכירים אותה מספיק כדי לדעת שיש בה הרבה יותר מזיופים מצחיקים. פפ"ג' שלה היא אישה נדיבה, רגישה, אמיצה ונחושה, מוקפת חברים שחלקם היו נשארים לצידה גם אם לא הייתה כל כך עשירה ופזרנית. היא אולי ילדותית וחסרת מודעות, אבל לפחות יש סיבה אמיתית להיותה כזו (ב"מרגריט", אם הבנתי נכון, הסיבה הייתה "היא מפונקת ומשוגעת"). השקרן הראשי הוא בן זוגה, סנט קלייר (גרנט בתפקיד לא מביך לראשונה מזה מי זוכר כמה שנים), שבמשך היום מסור לה לחלוטין ובלילות חי בדירה נפרדת עם מאהבת (רבקה פרגוסון). הוא מודע ליכולותיה הווקאליות המפוקפקות של אשתו, שומר עליה מפני קהל לא-אוהד ומפני הביקורת ומתחזק את האשליה בכל אמצעי שיעלה על הדעת. במהרה מצטרף לסיפור גם פסנתרן צעיר וציני (סיימון הלברג מ"המפץ הגדול"), שנראה כמו דמות של פיקסאר ומציע מנעד רחב של תגובות נפלאות לזיופים של הבוסית.
במובן מסוים, זה משל על הדרך שבה כסף מעוות את האמת, מאפשר לאנשים להתמכר לשקר שהם שומעים או מספרים. אבל בו זמנית, זה גם סרט על אהבה, שבודק לאיזו קיצוניות הגיבורים שלו יסכימו ללכת כדי להעניק ולקבל עוד קצת ממנה. הדבר הכי קרוב לנבל בסרט הוא מבקר הנחוש בדעתו לגלות ולחשוף את האמת, אבל גם הוא לא באמת איש רע, אלא איש שפועל מתוך אהבה ונאמנות, אם לא לבת זוג אז למקצוע, או למוזיקה בכבודה ובעצמה. אף פרשנות לא נכונה יותר מהאחרת - זה סיפור מורכב שמצליח להיות גם כיפי לכל אורכו, מרגש ומצחיק בקול רם, גם כשסטריפ לא מעמידה פני זמרת מחרידה.
ביוש, דוקאביב, היה כיף
גילוי נאות - פסטיבל דוקאביב הוא אחד האהובים עליי ביותר גם בגלל שיש לי הזכות לחוות אותו מאחורי הקלעים. העדפתי לחכות עד לסיומו כדי להמליץ כאן על חלק מהסרטים שראיתי במהלכו, מטעמי אתיקה ובעיקר תזמון. נסו לתפוס אותם בטלוויזיה, בהקרנות חוץ-פסטיבליות שדוקאביב מקיים לפעמים או בעזרת הטכנולוגיה שאין לנקוב בשמה.
החיים, סרט מצויר (Life, Animated)
זוכרים את הכתבה ההיא שפורסמה לפני שנתיים ב"הארץ", על הילד האוטיסט שמתקשר עם העולם דרך סרטי דיסני? זה ההמשך שלה. הסרט מלווה את אוון סוסקינד בן ה-23 ביציאתו לדרך כמעט עצמאית, כשהוא עובר להתגורר בדירה משלו, מנהל מערכת יחסים רומנטית ראשונה ומחפש עבודה של גדולים. בכיתי בערך 60 אחוז מהסרט, ולא רק בגלל (אזהרת טריגר) ששולבו בו סצנות המוות של מופאסה ואמא של במבי.
הסודות של איידה + הפשע הקרוי אדם
שני סיפורים משפחתיים מצחיקים ועצובים. "איידה" של אלון שורץ מלווה בזמן אמת את יצחק, מושבניק אופטימי, כשהוא פוגש לראשונה את אחיו האובד, ואת הניסיון של השניים לפתור את התעלומה שהיא משפחתם. ב"הפשע" מתאר בדיעבד רפאל לוין את חייו האישיים ובעיקר המשפחתיים של אביו, חנוך לוין, בעזרתם של שלושת אחיו והאמהות שלהם. הראשון יוקרן בעתיד ב-yes דוקו, השני בערוץ שמונה של HOT.
הפטריארך
הצצה מוזרה, מצחיקה ומרתקת אל הכנסייה האורתודוקסית-יוונית בירושלים. דנאי איילון הסתקרנה לדעת איך ייתכן שמנהיג הכנסייה לשעבר, מי שהיה איש הדת הנוצרי החזק בישראל, נעול בחדרו כבר יותר מעשור. אז היא פגשה כמרים שונים ומשונים, נחשפה לתככים פנימיים שלא יביישו אף בית ספר תיכון ואפילו הושוותה למריה מגדלנה. הסרט יוקרן בהמשך ברצועת "הסיפור האמיתי" בערוץ הראשון.
בייקון וזעם האל (Bacon & God’s Wrath)
סרט קצרצר, יצירתי להפליא ומקסים, המתעד אישה יהודייה בת 90 בבואה לטעום לראשונה מזון לא כשר.
ג'יי.טי לירוי: גרסת המחברת (Author: The JT LeRoy Story)
אישה כתבה ספר בעילום שם וביקשה מגיסתה להתחזות לסופר, נער אנדרוגיני שנולד לאם זונה והפך לכזו בעצמו. לא תאמינו מה קרה אחר כך.
ג'ונון (Junun)
הבמאי פול תומס אנדרסון ("זה ייגמר בדם", "המאסטר") קפץ עם כותב הפסקולים שלו, ג'וני גרינווד מרדיוהד להודו, שם הוא הקליט אלבום עם המוזיקאי הישראלי שי בן צור. אין הרבה עלילה, אבל חובבי הודו, מוזיקה וצילום מושלם ייהנו.
תמונות קצרות
