"כל הכסף שבעולם" הוא סרט בסדר. זו לא בדיוק מחמאה, אבל גם לא אזהרה. זו בעיקר צפירת הרגעה, כי לסרט הזה היו כל הסיבות שבעולם להיות אסון. לפני שהיה סרט בסדר, הוא היה ידיעה חדשותית מוזרה ורגע סמי-היסטורי. אחרי שהוא יהיה סרט בסדר, תישאר ממנו שאלת טריוויה לשעשועונים.
למקרה שפספסתם, שנייה וחצי לפני שנחשפה החיבה העזה של קווין ספייסי לנערים צעירים ולבריונות על הסט, הגיע לבתי הקולנוע וליוטיוב הטריילר לסרטו החדש של רידלי סקוט. במהרה התקבלה ההחלטה להוריד מ"כל הכסף שבעולם" את כל הסצנות בהשתתפותו ולצלם אותן מחדש עם שחקן אחר - כריסטופר פלאמר. מעשה נכון אידיאולוגית, אבל מסבך ברמה הפרקטית. סקוט כבר בן 80, הוא אמור לשבת עכשיו בג'קוזי ולתכנן איך לחרב עוד יותר את סדרת "הנוסע השמיני", לא להירקב שעות בחדר העריכה כמו סטודנט שנה ב' לקולנוע בלילה לפני מועד ההגשה של תרגיל.
אז הנה, המותחן החדש שלו איננו אסון מוחלט וכל השאר זה בונוס, בטח ציון כמו "בסדר". יכול להיות שזה אפילו השתלם לו. לפני חצי שנה לאף אחד לא היה ממש אכפת מהסרט על משפחת גטי, שבעבר הייתה שם נרדף להון והצלחה עסקית והיום היא מוכרת בעיקר בגלל מאגר תמונות אינטרנטי ומוזיאון לאמנות. מהלך כמעט התאבדותי אחד אחר כך - הסרט הפך לאירוע קולנועי חשוב ופלאמר קיבל מועמדות לגלובוס הזהב בערך יומיים אחרי הקרנת הסרט לקהל המצביעים. וזה הרגע לומר - הסרט אולי בסדר, אבל פלאמר מצוין. אנחנו כמובן לא יודעים איך ספייסי שיחק בגרסה המקורית של הסרט, אבל בטריילר יש לו לוק של תפוח אדמה מאופר מאוד. פלאמר קרוב יותר בגיל לזה של גטי והרבה יותר דומה לו, כך שההחלפה הזו היא סוג של צדק פואטי, או תזכורת להוליווד שאפשר ללהק גם שחקנים מתאימים לדמות במקום לעוות שחקן לא מתאים עם CGI ואיפור.
אז בואו ניגש לעניין עצמו - הסרט. ב-1973 נחטף ברומא פול (צ'ארלי פלאמר), נכדו של האיש העשיר ביותר בעולם, ג'יי פול גטי (כריסטופר פלאמר, אין קשר משפחתי במציאות). אמו של פול, גייל (מישל וויליאמס), מזדעזעת לגלות שעל אף אהבתו הגדולה לפול, גטי מסרב לשלם את הכופר הדרוש לשחרורו. במקום, הוא מזעיק את פלטשר צ'ייס (מארק וולברג) כדי שינסה לפתור את המשבר, מול החוטפים אבל גם מול גייל. הסיפור הולך ומסתבך, מציץ שנים לאחור ונמשך חודשים קדימה, כשהוא מלווה במקביל את גייל, סבא גטי ופול עצמו, שבעצמו מנסה למצוא דרכים יצירתיות להיחלץ ויוצר קשר מורכב עם אחד החוטפים (רומן דוריס הצרפתי משחק איטלקי עם מבטא גרוע וקול של באטמן סוג ד').
מפתה לומר שהפרשה המכוערת פירקה את משפחת גטי, אבל אם להאמין לסרט, המשפחה הזו הייתה מפורקת ואפילו רקובה עוד קודם, החטיפה רק חשפה לאור את גודל המשבר המשפחתי. האשם העיקרי הוא גטי עצמו, שמנע מעצמו במשך שנים כל בזבוז מיותר של כסף ושל חיבה ורגש. בגיל מאוחר הוא התרכך קצת והסכים להכניס לחייו את בנו וילדיו, אבל כשאותו בן איכזב בגדול, גטי חזר לדרכיו הקרירות.
גטי הוא דמות מתסכלת ומעניינת, דוחה ומכעיסה כמו שהיא מעוררת רחמים, ופלאמר מגלם אותו לא כמפלצת קרח אלא כאדם מסוכסך, אומלל ושבור לב. "אני אוהב את כל הנכדים שלי, אבל פול הוא מיוחד, אני לא יודע מה אעשה בלעדיו", מסביר גטי לצ'ייס, זמן לא רב לפני שהוא מנסה למצוא דרך לקבל החזר מס על תשלום כופר, או מסביר למה חפצים הם הרבה יותר נאמנים ומספקים מחברה אנושית. בסצנה אחת לקראת הסוף נחשפת הנכות הרגשית שלו במלוא הדרה, באחד הרגעים העצובים ביותר שראיתי השנה בקולנוע.
גייל זוכה לתיאור מורכב וייחודי הרבה פחות - היא רגישה אבל גם נחושה, חסרת מנוחה, כועסת על כל העולם. כל הדברים שהייתם מצפים מאישה שהבן שלה נחטף. זו היה יכול להיות כמעט משעמם אם מישל וויליאמס לא הייתה שחקנית מצוינת כל כך, שהופכת כל מצמוץ, הסטת ראש ורעד בשפה לעמוקים ומשמעותיים. גם הנער שמגלם את פול מצטיין ואני כבר סקרנית לקראת התפקידים הבאים שלו. רק וולברג הוא, כרגיל, וולברג. הדמות שלו כתובה הכי גרוע והוא משחק כאילו הונחת כאן מסרט אחר.
לסרט יש קצב טוב, צילום נאה וכמה סצנות מוצלחות, אבל הוא מאבד גובה ופוקוס ככל שהוא נמשך. בסיומו, קצת קשה להבין מה בעצם קרה, למה ומה למדנו מכל זה (מעבר למוסר ההשכל הכללי - "יש בעולם אנשים קמצנים ונצלנים", והספציפי יותר - "עדיף לא להתחתן עם כסף"). הבעיה הכי גדולה שלו היא כל עניין האמינות - מאוד קשה לא לצעוק "בולשיט" על יותר מדי דברים שקורים בסרט הזה - בין אם ביחסים המעוותים בין הדמויות, בנטייה של גטי לחשוף יותר מדי מנשמתו המסוכסכת בכל שיחה, בסצנות האקשן התמוהות (בטח, המשטרה נתנה לאמא של החטוף להסתובב כמעט חופשי במקום שבו הוא לכאורה מוחזק, סבבה) או בסיום הבלתי סביר בעליל. להדביק בסיום חותמת "מבוסס על סיפור אמיתי" זה לא מספיק כדי שאני אשכרה אקנה את ההגזמות האלה בהתלהבות שבה גטי קונה ציורים מהרנסנס.
mako תרבות בפייסבוק