ככל שהטמפרטורות עולות, האינטליגנציה יורדת. זה נכון לגבי רחוב ישראלי ממוצע, זה עוד יותר נכון לגבי התוצרת העונתית של הוליווד. לדוגמה - "האגדה של טרזן". סרט קיץ טיפשי שמנסה לשווא להתחזות למשהו קצת יותר ריאליסטי ומורכב, עם כותרות פתיחה דרמטיות על המצב הפוליטי בקונגו תחת הכיבוש הבלגי וטרזן אריסטוקרט ששב בחוסר חשק לג'ונגל. העלילה הגיונית פחות מלאכול מרק גולאש לצהריים בחודש יולי, וזה מילא. הבעיה החמורה באמת היא שמי בכלל ביקש גולאש, כולה רצינו פופקורן. למי אכפת מחיבוטי נפשו ההו-כה-מורכבת של טרזן - כלומר, "ג'ון קלייטון השלישי" - מעניין יותר לראות אותו מדבר עם חיות, מתנדנד על חבלים והולך מכות עם אנשים רעים, ולא בחליפה, למען השם. יש בסרט דמות שמצביעה על הבעיה הזו, ואחרות, בעצמה, אז מסתמן שגם היוצרים יודעים מה הקהל מצפה לראות. אז למה לא פשוט לעשות את זה?

ובכן, כי השנה היא 2016 והוליווד תקועה במצב רוח היפסטרי שבו סיפורים צריכים להיות "מדומיינים מחדש" כל הזמן. זה כמעט נס שב"ספר הג'ונגל" מהדורת 2016 מוגלי הוא לא גבר בן 30 שבכלל לא זוכר מהו הטוב שבאמת נחוץ לדוב. אותה "אגדה" על איש הקופים טרזן מופיעה בסרט בעיקר בפלאשבקים. ג'ון קלייטון (אלכסנדר סקארסגארד) עזב את הג'ונגל לטובת לונדון, התבגר והפך לבנאדם מבאס. הממשלה הבריטית משכנעת אותו לשוב ליבשת בה גדל, וג'יין (מרגו רובי), בגרסה זו בתו של מורה לאנגלית שגדלה בכפר אפריקאי, מתעקשת להצטרף לביקור בביתם הישן והאבוד. אך אבוי - התירוץ הדיפלומטי היה מלכודת שרקם יד ימינו המרושע של מלך בלגיה, בגילומו המביך של כריסטוף וולץ.

על ליהוק הזוג הראשי אין לי כל תלונות: אלכסנדר סקארסגארד נראה כמו פסל מתקופת הרנסנס ומפגין בסרט חיות דומה לזו של גוש שיש, בעוד רובי חכמה וחוצפנית, סוערת ומחוברת לרגשותיה. הקשר שלהם נראה כמבוסס על יצר פראי בלתי נשלט נטו, כך שהסצנות המשותפות שלהם די מחרמנות. הבעיה מתחילה כשהצד האינטיליגנטי והרגיש בסיפור ("יו ג'יין") הופך לנערה במצוקה והצד שדיבורים או חשיבה קצת גדולים עליו ("מי טרזן") יוצא למסע הצלה רצוף מכשולים באפריקה.

ב"אגדה של טרזן" כל דמות משחקת בסרט משלה, והסרט הכי פחות קוהרנטי הוא זה של טרזן/ג'ון. קצת פוסט טראומה, קצת אלימות מסוגננת שמזכירה סרטי נקמה ומכות מזרח אסייאתיים, קצת סרט גיבורי על ואפילו הדהוד של טרנס מאליק. מה שכחנו? גורילות. הסרט מציין מפורשות שטרזן אומץ על ידי שבט של גורילות-על אלימות וזועמות במיוחד, אבל הרעיון הזה כמעט ולא מנוצל, בטח לא בעימות הסופי שבו הקופים הופכים לקישוט רקע חסר תועלת. כוחו ויכולותיו הפיזיות של טרזן משתנות בהתאם לצורך אבל גם אופיו - לא ברור אם הוא מופנם ומסוגר, קרוע בין שני עולמות או בטוח במקומו כמלך הג'ונגל - כל ניסיון להוסיף לו אופי או מאבק רגשי נכשל. הייתם מצפים שלפחות יפצו על כך עם הרבה אקשן והתנדנדות מחבלים, אבל הרגעים האלה קצרים למדי ורובם מלאכותיים ומאכזבים. הרי ברור שבאנו לסרט כדי לראות איש מבוגר מלטף פילים ומתחכך באריות בחליפה.

מצטרף נוסף למסע הוא סמואל ל. ג'קסון בהופעה הזויה שהיא בין טרנטינו, "נחשים על המטוס" וסרטון פרודיה ביוטיוב על "האגדה של טרזן" עצמו. תפקידו של ג'קסון הוא להקליל את מפלצת הפומפוזיות הזו, אבל ישנו חשד סביר שג'קסון פשוט נכנס לסט הלא נכון בטעות. כמעט כל רפליקה שלו מעוררת גיחוך, והוא זה שהופך את הסרט מסתם דבילי לגרוע ברמת הביזאר. זה דווקא חיובי - הרי יש המון סרטים גרועים בעולם, אבל מעטים מהם גרמו לי לצחוק בלי שליטה למשך סצנות שלמות.

על חשבון החיות, צורפו למשוואה ילידי המקום - שני שבטים אפריקאיים, האחד עדין ואצילי והשני אלים ומסוכן. הסרט מצליח בקושי להימנע מגזענות מהסוג המוקסם, אבל זה לא אומר שהוא לא קצת צבוע וקצת בעייתי. זו לא חוכמה להשליך את הקולניאליזם האירופאי על חמדנותו של מלך בלגיה כשהגיבור מגיע מבריטניה, אימפריה אכזרית בעצמה. הדמות שמגלם ג'קסון אמורה לחבר בין מלחמת האמריקאים באינדיאנים לבין עוולות אירופה כלפי אפריקה, אבל כשהאפרו-אמריקאי מתנהג כאיש הכי לבן שאפשר ולא מתייחס אפילו ברמז לאפשרות שמוצאו מהיבשת בעצמו, זה לכל הפחות תמוה.

ולהבדיל, הקומדיה הקיצית והמטופשת הזו יודעת בדיוק מה אנחנו רוצים ממנה ומספקת את הסחורה פלוס בונוסים. ברור, הסרט הזה לא מורכב, עמוס רבדים או הגיוני במיוחד, אבל הוא גם לא מנסה. סתם סרט מצחיק ברובו עם שחקנים שנחמד לראות ובדיחות ברמה גבוהה. התסריטאים של שני סרטי "שכנים" עוברים הפעם מהפרברים לאתר נופש בהוואי, אבל שומרים על יכולת ההגזמה מהסרטים ההם - "מייק ודייב" הוא רצף של סיטואציות קיצוניות, בלי בדיחות קקי ופלוצים אבל עם הרבה סקס, נפילות ופינג פונג של פאנצ'ים במסווה של דיאלוג. מוסר ההשכל צפוי וקלישאתי, אבל הביצוע שלו מוצלח, לא מטיפני וכמו הסרט כולו - מצחיק.

מייק (אדם דוויין) ודייב (זאק אפרון) סטנגל הם צמד אחים שמתעניינים בעיקר בבילויים ובאלכוהול. אחותם הקטנה ג'יני עומדת להתחתן ודורשת מהאחים שיופיעו באירוע לצד שתי בנות זוג נחמדות, שירגיעו אותם וימנעו מהם לנסות להרשים בחורות אחרות בעזרת התנהגות פרועה, נטייה חוזרת שהחריבה כמה אירועים משפחתיים בעבר. השניים פונים לרשת כדי למצוא את הדייט המיוחל, דבר שמושך את תשומת ליבן של שתי צעירות שרק נראות כמו ליידיז מחונכות - אליס (אנה קנדריק) וטטיאנה (אוברי פלאזה). הסיפור מבוסס חלקית על מקרה אמיתי - המודעה הוויראלית והאחים סטנגל אמיתיים, כל השאר לא ממש - מה גם שאף אחד מהאחים לא חתיך ברמות אפרוניות.

לנקודת המוצא של הסרט יש פוטנציאל שובניזם עצום אבל "מייק ודייב" משכיל שלא ליפול לשם. צמד החברות אולי אנוכיות ונצלניות, אבל גם הציפיה של הבנים, או לפחות של מייק, לתגמול פיזי על החופשה החינמית בהוואי היא כזו. הן חכמות, כיפיות ומאמצות את המיניות שלהן באהבה. הן אולי שקרניות, אבל קשובות לרצונותיה וחששותיה של ג'יני (שוגר לין בירד) הרבה יותר מאחיה הגדולים או בעלה לעתיד. מצד שני, לא נעים לראות את ההתעללות שג'יני עוברת בסרט הזה כפגיעה עקיפה בדייב ומייק. כנראה בגלל זה משחקת אותה שחקנית כמעט אנונימית כשאפילו את נהג המונית או הבוס שמפטר את אליס משחקים שחקנים מוכרים ממנה. היה עדיף גם להפחית במינון ההחפצה של טטיאנה ואליס, גם אם היא בקטע אירוני.

היתרון הגדול של הסרט הוא הקצב המהיר, שמקשה עלינו להתעצבן או אפילו להבחין בדברים שעשויים להפריע לנו (יכול להיות שראיתי ניצול מיני עכשיו? אה, רגע, יש מכות). החסרון - לעלילה יש מידה מסוימת של הפרעת קשב. דמויות משנה מסקרנות לא מנוצלות מספיק כי חייבים לעבור לדבר הבא, להראות עוד מישהו או משהו חדש בכל רגע נתון. סיטואציות נקטעות מהר מדי ומפספסות הזדמנות להצחיק אפילו יותר. זה לא הופך את הסרט לממש מפוספס, אבל קשה להסתפק רק בנחמד כשניכר שאפשר היה להגיע גם לטוב. בת הדודה טרי (אליס ווטרלונד), למשל, היא אחת ההברקות של הסרט וכל רגע איתה זהב, אבל רציתי עוד.

באופן מוזר, דווקא מייק ודייב הם לעיתים קרובות החוליה החלשה בסרט. בעיקר מייק (אדם דוויין כאמור, כוכב עולה שהשתתף ב"פיץ' פרפקט", "וורקוהוליקס", "משפחה מודרנית" ועוד). הוא בבירור האדם הבעייתי והפגום ביותר ברביעייה הראשית וקשה להזדהות איתו, בזמן שאחיו הנאה ממנו הוא כליל השלמות. הגבר היפה הוא המוצלח וזה עם המראה הממוצע מניאק תככן ומרוכז בעצמו? אנחנו בסרט של דיסני? על הנייר כנראה שאדם דיווין הוא שחקן טוב יותר מזאק אפרון, אבל הפרסונה שלו מנייריסטית ונמאסת בקלות, וזה רק עניין של זמן עד שהיא תימאס לחלוטין. לשבור טייפקאסט דחוף. 

הקומיקס "תמונות קצרות" נסע עם טרנטינו למצדה. ישוב בשבוע הבא.