כמעט חצי יובל אחרי "רשימת שינדלר", הקהל הישראלי כבר יודע על מה לחשוב כשהוא נתקבל ב"סרט שואה": דרמה או מלודרמה, פסקול מלא בכינורות נוגים, שוטים יפים (לפעמים בשחור לבן), הרבה דמעות. אמריקה מספקת סרט כזה אחת לשנה לפחות, הם נראים ונשמעים בערך אותו דבר ותמיד יש שם כוכב/ת עם סבא יהודי או פנטזיה על מועמדות לאוסקר. מחוץ למכונה ההוליוודית קורים דברים הרבה יותר מעניינים: דרמות אמנותיות תוצרת אירופה כמו "אידה" או "הבן של שאול", דוקו ישראלי מרתק כמו "הדירה" או "הסודות של איידה" ויצירות נגישות יותר כמו פרק יום השואה של "זגורי אימפריה" או הרומן הגרפי החדש של ארי פולמן ודוד פולונסקי על פי יומנה של אנה פרנק. ועוד לא ציינו תוצרים פוסט מודרניסטיים ופרובוקטיביים יותר, מ"ממזרים חסרי כבוד" או "תראו מי חזר" ועד סרטוני היטלר מתעצבן או השיר שרץ בפייסבוק לאחרונה, "המסע לפולין" המוכר יותר בכינוי "לאכול קינדר באושוויץ זה לא מכבד".
בקולנוע הישראלי העלילתי די נמנעים מהנושא כבר זמן מה, ואם כבר נוגעים, אז בתנאים מסוימים מאוד: דרך מפגש בין-דורי של ניצולים ובני הדור השני או השלישי ובערבוב ז'אנרי שישכיח מהצופה את הצפייה השנתית ב"הפסנתרן". "החוב" ו"ללכת על המים" הלכו על אקשן ונסיעות לחו"ל; "פעם הייתי" ו"החטאים" של אבי נשר הפגיש בין ילדי הדור השני, שבכלל טרודים בענייני אהבה, מין והגשמה עצמית, עם טראומות מהמלחמה; ב"ציפורי חול" עירבבו פילם נואר וקומדיה בסיפור על שוטר (דור שני, איך לא) החוקר רצח של גבר שהתחזה בעצמו לניצול מהתופת ו"הדיבוק", שהוא בכלל קופרודוקציה פולנית-ישראלית, הפך את האגדה היהודית לסרט אימה על ההדחקה הפולנית של הזוועות.
"העדות", סרט הביכורים של עמיחי גרינברג, עומד בשני התנאים המקדימים: גיבורו הוא בן לניצולי שואה וחוקר מוביל בתחום. הוא רדוף ע"י הצורך לחשוף את האמת המלאה - עדויות מוצקות, עובדות שגם ממסד נגוע באנטישמיות לא יוכל להתעלם מהן. על הנושא האפור - מחקר היסטורי - מפצים אלמנטים מעולמות תוכן אחרים: חקירות משטרתיות, בלשים ופענוח פשעים, מעין "חוק וסדר: רצח המונים באוסטריה". ד"ר יואל הלברשטם (אורי פפר) הוא החוקר האובססיבי שפתרון התעלומה יותר מעניין אותו מהחוקים, מה שקוראים באמריקאית Lose Cannon. אך הדוקטור המסוים הזה לעולם לא היה מככב בסרט אמריקאי, הוא פשוט מוזר מדי, מין גרסה צעירה וחרדית של אליעזר שקולניק מ"הערת שוליים". יואל הוא נופל כרוני בין כיסאות - במכון לחקר השואה הוא ווירדו, בחברה החרדית האובססיה שלו לאמת נתפסת כגאווה מסוכנת, אפילו הבן שלו מתבאס עליו, כי הוא מכריח אותו להתאמן על הדרשה לבר מצווה.
הסרט נפתח, כמקובל בז'אנר, בהופעת שעון מתקתק. כבר שנים שיואל מנסה לאתר את קבריהם של כמאתיים עובדי כפייה יהודים, שנטבחו באקט ספונטני של תמיכה בנאצים ע"י תושבי כפר אוסטרי לקראת סוף המלחמה. בהעדר ראיות מספקות כתוצאה מהיעלמות מסתורית של עדי מפתח למקרה, תושבי הכפר מעוניינים להתחיל לבנות בשטח הריק. להיסטוריון הישראלי נשאר זמן קצוב ביותר למצוא את הקבר לפני שיכוסה בבטון ויאבד. יואל יוצא למלחמה - מבקר שוב את מעט הממצאים שכבר ישנם, דורש לראות עדויות חסויות ואפילו לוחץ חזק מדי על העדים עצמם, בציפיית שווא שפתאום ייזכרו אם הרעש ששמעו לפני עשרות שנים הגיע מדרום או מצפון. עוד כמקובל בז'אנר, יש לו בוסית קשוחה (חגית דסברג־שמול) שמעוניינת שיואל יבלה יותר זמן עם כתבים ופחות בחפירה בארכיונים מעופשים, וגם סיידקיק (אורי יניב) לצרכי פינג-פונג חשיבה בקול רם.
אם זה לא מספיק, החקירה גם מגלה ליואל סוד משפחתי קשה לעיכול, אך כשהוא דורש להעלות את הסוד הקבור אל פני השטח, אמו (רבקה גור) ואחותו (אורנה רוטברג) דובקות בהדחקה. עלילת הצד המשפחתית ומשבר הזהות שבא בעקבותיה כמעט שלא משתלבים בתעלומה המרכזית, אבל גם לא מספקים לסרט את הלב הרגשי שכל כך נחוץ לו. גם ערך מוסף בדמות עיסוק של ממש באמונה דתית ובזהות היהודית לא תמצאו פה. היא שם כמעין הדהוד של הדילמה מעלילת העל - האם שווה לחשוף את האמת גם כשהיא לא נעימה ועלולה להרוס לאנשים את החיים. כמו יואל, גם הסרט הרבה יותר טוב בעבודה מאשר בבית. העלילה הבלשית הייתה יכולה להרוויח מכתיבה מהודקת יותר והמשפחתית הייתה מרוויחה המון מעימותים קשים ועקביים יותר, במקום רמז לקונפליקטים שננטשים במהרה. גם הבימוי קצת קר מדי - הוא דומה יותר לדרמה משפחתית מאשר למותחן פסיכולוגי או סדרת משטרה. זה לא בדיוק סרט כבד, אבל חסרה בו עוד קצת רוח חיים. לפחות הוא מואר מאוד - אולי כגילום פיזי של האימרה על אור השמש כחומר החיטוי הטוב ביותר. אם כבר לוקחים את קולנוע השואה לכיוונים מעניינים חדשים, ללכת איתם קצת יותר רחוק לא יהפוך את הסרט ללא מכבד.
mako תרבות בפייסבוק