משחק ילדים

בראשית היה "באטל רויאל". הסופר היפני קושון טאקמי כתב בשנת 1999 ספר שהפך לסרט יפני מצליח, ובו תלמידי חטיבת ביניים נכלאים באי בודד ומאולצים להילחם עד מוות תוך שהם מצולמים לטלוויזיה. זוג מאוהב מסרב להיכנע ומתעקש לנצח את המשחק. אם להאמין להיגיון הצ'אטים של ילדותי, גיבורת "משחקי חובה" החדש, המתכנה ברשת Vee_99, חולקת שנת לידה עם הספר. היא חיה בסיוט דומה לזה שמתואר בו, אבל אל שדה הקרב היא מגיעה מרצונה החופשי, ובמקום אי מרושת מצלמות יש לה ולחבריה סמארטפונים. "באטל רויאל" ומקבילו האמריקאי "משחקי הרעב" מיקמו את האלגוריות שלהם בעולמות רחוקים ומדומיינים, אבל "משחקי חובה" מכניס את קרבות הגלדיאטורים המבעיתים לכף היד של בני נוער רגילים לגמרי, בין הפוקימון גו והסנאפצ'אט. המימד המד"בי מתחיל ונגמר באפשרות שבני נוער ישתעשעו לילה שלם עם המצלמה בלי שתיגמר להם הסוללה.

המשחק שבבסיס הסרט, "Nerve", הוא גרסה קיצונית לדור ה-Z של משחק המסיבות האהוב - "אמת או חובה, בלי החובה" כפי שנאמר לגיבורה וי (אמה רוברטס, כבר בת 25 ועדיין בתיכון). וי היא בעצם ונוס, תלמידת י"ב שחיה בצל מותו של אחיה הגדול ובצלה של חברתה הכריזמטית סידני (אמילי מיד, בת 27). סידני היא שחקנית מחויבת של משחק המשימות הנ"ל והיא תבצע כל משימה ש"הצופים", כלומר המשתמשים הפאסיביים לכאורה במשחק, יבחרו עבורה. כל משימה שווה כסף ומושכת צופים, אבל רק המנצח - מי שצבר את כמות הצופים הגדולה ביותר בפרק זמן מסוים - יזכה לקבל את המזומנים שהרוויח. זה מתחיל במתיחות ברוח כיתה ו' כמו "תראי את התחת" או "תנשקי את הבחור הזה", וממשיך למשימות מסוכנות באמת (בעיקר כאלה שילחיצו את הסובלים מפחד גבהים).

וי מתכוונת להירשם למשחק כצופה, היא הרי רק צלמת סטילס תמימה ונאווה שבמקרה גם יש לה שיער מושלם וגזרה מעוררת קנאה. אבל אז ספורטאי גנרי אומר שהיא לא הטייפ שלו (מה לא בסדר איתך?) והחברה הטובה שלה מעליבה אותה, אז היא חייבת להראות להם מה זה. היא יוצאת לדרך וחוברת לשחקן מסתורי בשם איאן (דייב פרנקו, בן 31), כמעט מתה 50 פעם ומגלה שהיא בעצם ברימייק לסרט האהוב על מורות בחטיבה, "הנחשול".

התסריט לא נכתב ע"י ילידי שנות ה-90 המאוחרות והם גם לא משחקים בו, אבל הסרט תופס אותם, ובני נוער בכלל, באופן לא מתנשא ואפילו מחמיא. תיכוניסטים, לא משנה באיזו שנה, מתעניינים בעיקר בחברים שלהם, במי שהם רוצים שיהיו החברים שלהם ובצבירת חוויות מעניינות. הם כמהים למרחב פרטי משלהם, נטול הפרעות של הורים ומורים, אוהבים תשומת לב ויותר מזה - להרגיש שהם חלק מקבוצה. אבל הפחדים של בני הדור המסוים הזה חדשים - אובדן הפרטיות והשליטה העצמית שלהם לרשת, או אפילו השתלטות עוינת של הגולשים חסרי הפנים, האקרים בשירות המשחק או הדאחקה, על חייהם.

וי מבינה בשלב מסוים שמשחק כל כך מסוכן לא יכול להיות חוקי, אבל המשטרה לא ממש יודעת מה לעשות איתו כי היא לא באמת מבינה אותו. הבמאים אריאל שולמן והנרי ג’וסט לא נמנעו לחלוטין מדידקטיות מוסרנית, אבל מי שיצרו את "קאטפיש", בעצמו יצירה מכוננת על הקשר והפער בין הרשת למציאות, לא מסוגלים ליצור סרט שבו האינטרנט הוא רוע טהור. דור הרשת מוצג כאן כחברה עצמאית חדשה שיש בה קהילות עליזות עם פוטנציאל הרסני לצד גורמים מאזנים שהם בעצם מקור לסכנה.

צבעי הניאון, הדיאלוגים הבסיסיים מדי והפסקול המרקיד אך מעורר חרדה גורם ל"משחקי חובה" להראות כמו משחק המחשב לנוער שהבמאי ניקולס וינדינג רפן ("דרייב", "דוגמניות ושדים") מעולם לא יצר. הדמויות קלישאתיות ברובן והשינוי שהן עוברות קיצוני ומהיר מדי, שכן הסרט כולו נמשך יממה אחת בלבד. גם העלילה רצופה קיצורי דרך ואלמנטים שחוקים של סרטי נעורים. ובכל זאת, הסרט אינטיליגנטי, כיפי ונשאר מותח כמעט לכל אורכו. יש בו רגעי מתח מצוינים, דימויים יפהפיים ושחקנים סימפטיים שעושים כל הזמן מה שאתם רוצים שהם יעשו - הרי "הצופים", הדמוקרטיה שהמשחק מדבר עליה שוב ושוב, מדברת על הקולנוע לא פחות מאשר על המשחק. ברור שאנחנו רוצים לראות את וי ואיאן מבלים עוד זמן ביחד. ברור שאנחנו רוצים שהמתח בין שתי החברות יהפוך למריבת ענק. וכן, אנחנו רוצים נבל קולנועי שהוא בעצם אוסף של גיפים עם קול רובוטי. אבל שיהיה סוף טוב, אוקיי?

משבר אמצע החיים

ובינתיים, בעולם המבוגרים: כלום בפיתה. הבמאי פול גרינגראס והכוכב מאט דיימון, ששיתפו פעולה בהצלחה בסרטים השני והשלישי בסדרת ג'ייסון בורן, חזרו לסדרה בגלל הביקוש אבל בחוסר חשק ניכר עד כאב. זה סרט כל כך קלישאתי שאפילו לא טרחו לתת לו שם מנדנד כמו "זהות בסחרור". באותו מידה אפשר היה לקרוא לו "בורן_5_סופי_לאישור_אחרי_תיקונים", עד כדי כך הוא נראה כמו טיוטה. אה, הם רוצים לראות את ג'ייסון בורן מגלה דברים על עצמו? סבבה, הנה. ג'ייסון בורן רוצה תשובות אז הוא מפוצץ את הרעים בעזרת כישוריו המופלאים כמו מכות, פרצוף כועס של חבובה, התעסקות עם חוטים וכבלים ושימוש במעליות בתזמון הנכון. עכשיו תנו לנו כסף.

דיימון נדרש לדקלם בסרט, שאורכו יותר משעתיים, 25 שורות טקסט בלבד. אם אכפת לנו ממנו, זה אך ורק כי בסרטים הקודמים בסדרה למדנו שמדובר בבחור סבבה. וזה לא שבורן היה אי פעם דברן גדול, בכל זאת, איש ביון, אבל לפחות הוא היה שם. הפעם הכוכב, ששמו מוזכר שוב ושוב בטון קצת מעריץ אפילו כשהדובר הוא אויב שלו, נדמה כמי שנותן הופעת אורח בתור טובה למישהו. במקומו אנחנו צריכים לסבול את המזימות המשעממות של מנהל ה-CIA (טומי לי ג'ונס) ואת הפרצוף המעונה של אליסיה ויקנדר, מודל משודרג של הפרצוף המעונה של ג'ולייה סטיילס, שכנראה כבר לא צעירה ומפורסמת מספיק בשביל הסדרה.

זה באמת הישג כביר, ליצור סרט אקשן שהוא בו זמנית מבלבל, סתמי וצפוי. נתחיל מהתירוץ הקלוש לעלילה - אחרי שהוא סוף סוף קיבל את זיכרונו בחזרה, בורן מגלה שיש לו עוד דברים איומים לגלות על עברו. התגלית מפרה את חיי השגרה שלו ביוון - הולך מכות עם יוונים בזירה מהסוג שגיבורי אקשן נלחמים בה כשהם נמלטים למקומות אקזוטיים, חוזר הביתה, הולך לישון.

אחר כך מצטרפת לחגיגה מילת הבאזז המדליקה "מלחמת סייבר". קשקוש כלשהוא על הדלפות ומסמכים סודיים ברוח אדוארד סנודן, כולל נבל-לרגע שנראה כמו בנם האובד של וולדרמורט ואסף אמדורסקי. ויקנדר מתגלה כמעין ילדת פלא שזינקה בקלילות לעמדת מפתח ב-CIA וכוונותיה אינן ברורות - האם היא חמה על הבורן? האם היא רק רוצה שהוא ישוב לסוכנות וינצל את כישוריו כדי להציל את אמריקה? אולי היא זוממת משהו? כל העלילה הזו מלאה חורים, מיושנת, לא מעמיקה ובעיקר משעממת לאללה. אנשים בוהים במסכים עם מוזיקה חזקה ברקע יש לי בכל בית קפה ואולפן עריכה, תודה.

והאקשן? כמעט טוב. יש מכות, מרדפי מכוניות, יריות ופיצוצים, והרבה מהם. הם מבוימים בסדר, מצולמים בסדר, עושים את מה שמצפים שיעשו. אבל כמו הסרט כולו - הן חלולות. לבמאי פשוט לא אכפת מי יחטוף מכות ולמה, העיקר שזה יקרה. אלה יכולים להיות מפגינים ביוון, שאפילו לא מקבלים הזדמנות לייצג איזה אינטרס סמוי של אמריקה שיעיד על השחתתה המוסרית או ווטאבר. הם סתם שם, כרקע חסר קול ואדיאולוגיה לדרמה האמיתית - קרב מבטים בין בורן, אהובתו האבודה והרעים. בהמשך, רשע מרושע ונטול אישיות המכונה "הנכס" (וינסנט קאסל) פשוט מרסק מכוניות על הכביש המהיר עם רכב משטרה שגנב. למה? האמת, לא ברור. זה לא תואם את המוטיבציה שלו באותו רגע, זה לא רלוונטי לשום דבר, אבל תסמכו על הסרט שיתענג על ההרס ועל המוות הנקי וחסר הפנים הזה כמה שאפשר.

תמונות קצרות