רוב הביקורות על סרטי המשך יכולות לכלול רק שורה אחת: "אם אהבתם את הקודם, כנראה תאהבו גם את זה". במקרה של "קינגסמן: מעגל הזהב", זה יותר מדויק על דרך השלילה - שנאתם, או סתם יצאתם בתחושת אי נוחות מסוימת, מהסרט הראשון בסדרה? אין סיבה שהפעם תרגישו אחרת. "קינגסמן: השירות החשאי" היה ספק פארודיה ספק גרסת הפי אלף יותר של ג'יימס בונד, אבל גם סרט אקשן יצירתי ומגניב (נניח). זה היה סיפור ההתבגרות של אגזי (טארון אגרטון), בן למעמד הנמוך שמנסה להפוך למרגל-ג'נטלמן כבן טיפוחיו של הסוכן החשאי הארי הארט (קולין פירת'). זה היה גם (ותסלחו לי על הספוילרים בני השנתיים) חגיגה מטונפת של אלימות קצבית, שהפכה את הציבור הרחב למפלצות תאבות דם ופוצצה את ראשיהם של האריסטוקרטים בסדרה של פיצוצים צבעוניים ובליווי מוזיקה עליזה. לסיום, היא הפגישה את אגזי עם נסיכה שוודית, שהעניקה לו מין אנאלי בתמורה להצלת העולם.
מכירים את הבדיחה על הפולניה שאף פעם לא מפסיקה פורנו באמצע כי "אולי בסוף הם יתחתנו"? כנראה שככה יוצרי "מעגל הזהב" רואים את קהל היעד שלהם. קודם כל, כי הוא מעדכן מיד שהמפגש המיני בין אגזי לנסיכה טילדי (האנה אלסטרום) הפך למערכת יחסים רומנטית, אבל זו רק דוגמה אחת. למעשיו של הגיבור או חבריו לסוכנות אין שום השלכות שליליות. אם בסרט הקודם קינגסמן התגלה כארגון נבוב מוסרית, הפעם נשארנו רק עם החבר'ה הטובים, אלה שלכאורה אכפת להם מגורל העולם. אז איך יכול להיות שגם לסרט הזה אין נשמה?
אגזי לא מתמודד בשום שלב עם העובדה שחזה או אפילו לקח חלק בטבח המונים, או שאמא שלו כמעט רצחה את אחותו התינוקת. גם העולם שאחרי היעלמותם ורציחתם של המוני אח"מים נראה די אותו הדבר. פוסט-טראומה? מה זה פה, קולנוע ישראלי? הדבר היחיד שקצת מעציב את אגזי הוא מותו בטרם עת של המנטור/דמות אב חלופית שלו, אבל אם הצצתם בטריילר או בפוסטר אתם כבר בטח יודעים שמדובר בהיעלמות זמנית בלבד. סצנות ספורות אל תוך הסרט מתות עוד כמה דמויות קריטיות בחייו של אגזי, דבר שמעציב אותו לסצנה וחצי בערך. במהרה הוא מגלה כי לקינגסמן הבריטי יש ארגון-אח, עשיר וקל דעת בהרבה, בארצות הברית, "סטייטסמן". לסטייטמנים יש בגדי קאובויז, נשקים "אמריקאיים" כמו כדורי בייסבול ולאסו ושמות קוד מעולם המשקאות החריפים: פדרו פסקל הוא "וויסקי", צ'אנינג טייטום הוא "טקילה". זה לא סיקוול, זו פארודיה עצמית.
הבעיה האמיתית של "מעגל הזהב" היא שהוא לא כיפי מספיק כדי להשכיח את הפגמים שלו, מוסריים או סתם טכניים. הוא מצליח לשבור את חוקי הפיזיקה ולהיות חלול ושטוח בעת ובעונה אחת. סיפורי רקע מאוזכרים באגביות ולדמויות יש אופי מינימלי. הסיפור מרושל ועמוס מדי וגם סצנות האקשן לא מהודקות מספיק בשביל להשאיר במתח. למרות שהוא דוחה, מדמם ועמוס בג'וינטים, בלב זה סרט סחי כמו תשדיר של הרשות למלחמה בסמים. הוא גם משקר לצופים שלו במצח נחושה כשהוא מבטיח להם קאסט של כוכבים, אבל רובם בקושי עושים משהו. אם באתם לראות את צ'אנינג טייטום וג'ף ברידג'ס, צפויה לכם אכזבה מרה. אבל אם אתם יותר בקטע של ג'וליאן מור ואלטון ג'ון (מעולה, באופן מפתיע, בתפקיד עצמו), כבר יש על מה לדבר.
כמו בסרט הראשון, גם כאן הנבל הוא הדמות הכי כיפית בסרט, כי היא היחידה שהולכת עד הסוף עם העקרונות שלו - קפיטליזם חסר עכבות שמסתיר צד אפל מאוד מאחורי אריזה נאה וצבעונית. הפעם זוהי ברונית הסמים פופי (ג'וליאן מור), שממשכנה הסודי באתר ארכאולוגי, אותו עיצבה מחדש כעיירה אמריקנית בסגנון שנות החמישים, היא מדביקה את הצרכנים שלה בווירוס דוחה ואלים. תמורת הנוגדנים היא דורשת שנשיא ארצות הברית יתחייב להפוך את כל הסמים לחוקיים. לנשיא לא ממש אכפת מצרכני סמים, אז אגזי וחבריו הם היחידים שיכולים להציל את המצב. המשימה הקשוחה תדרוש מהם להרהר בסוגיות אתיות חשובות כמו "האם זה בסדר לירות למישהו בראש אם יש לנו טכנולוגיה שמאפשרת לו לשרוד את זה" או "האם זה בסדר לבגוד בבת הזוג שלך כדי להחדיר אמצעי ריגול לאיבר מין של מישהי". הרי מה שהעולם צריך עכשיו זה עוד סצנות מין שמתייחסות לנשים כמו לחפץ שעושה קולות.
mako תרבות בפייסבוק