משהו בפוסטר והמיתוג של "מיס סלואן" גרם לי, אלוהים יודעת למה, לחשוב שאני הולכת לצפות בסרט שמבוסס על דמות אמיתית. הרמז הראשון שלא כך הדבר הגיע כשבמשפט של אותה מיס, נאמר שב-2016 עזבה את משרד הלוביסטים שבו עבדה במשך עשור ("11 שנה. 2006 עד 2016 זה 11 שנה", מתקנת מיד הגברת, להבהיר שהיא חכמה ומדויקת מהגברים שסביבה). אחר כך התחילו לקרות דברים מוזרים. לא מוזרים ברמה של "אוקיי, זה סרט קולנוע אמריקאי", מוזרים כמו "הייתי מאמינה לזה רק אם הייתי יודעת שזה באמת קרה".

זה לא באמת קרה. לפחות לא בדיוק ככה. יכול להיות שיש בעולם אנשים שמתקינים מכשירי האזנה זעירים בתוך ג'וקים ושולטים בהם בשלט רחוק, אבל יש עוד כמה רגעים בסרט שאפשר לכנות בחיבה "ג'וק בשלט רחוק", ויש גבול כמה כאלה אפשר לדחוף לסרט אחד לפני שהקהל יתחיל לסווג את הסרט שלך כמותחן טוויסטים/פואנטה גימיקי. אם אתם אוהבים כאלה - סבבה, הנה סרט בשבילכם. אם לא, בואו נמשיך יחד לפסקה הבאה.

"מיס סלואן" ממוקם איפשהו בין "בית הקלפים", אהרון סורקין וכל סרט שנעשה אי פעם על אישה חזקה בסביבה גברית. אליזבת סלואן (ג'סיקה צ'סטיין), הגיבורה הכה דומיננטית שלו, היא חולייה נוספת בשרשרת האינסופית של גיבורים עם עוצמה וכריזמה, פגומים אך אהיבים, כמו טוני סופרנו, דון דרייפר או ד"ר האוס. סלואן היא אישה רקובה ומקסימה, לוביסטית שלא מהססת לעוות את החוק או את כללי האתיקה והמוסר, מחליפה מסיכות ודורכת על כולם בדרך לניצחון.

למקרה שהמילה זרה לכם, "שדלנ/ית" או לוביסט/ית פועלים כדי להשפיע על נבחרי ציבור בסוגיות שתואמות את האינטרס של הלקוח שלהם, בדרך כלל תמורת תשלום. סלואן מתעקשת שהיא אכן מאמינה במטרות שהיא מקדמת, כשהתחום החביב עליה הוא התערבות ממשלתית בחיי הפרט. למרות זאת, ולמרות שהיא מחזיקה תמונה של ג'ורג' וו בוש במשרד שלה, סלואן מחליטה לצאת למלחמה דווקא כדי להגביל את זכותו של האמריקאי הממוצע לרכוש נשק חם. היא טוענת שוב ושוב שהיא מאמינה במטרה, והיא אכן תעשה כל מה שאפשר כדי להשיג אותה. רובין הוד הפוך - משתמשת בשיטות מלוכלכות כדי לעשות טוב.

קל למכור סרט על אישה בלתי צפויה שתמיד מנסה להפתיע, כפי שהיא מוגדרת על ידי העוזרת שהפכה למתחרה שלה (אליסון פיל, "חדר החדשות"), אבל קשה לגרום לצופים להאמין בה. כל צעד עשוי להיות אסטרטגיה בלבד וכל רמז לאותנטיות נתון לוויכוח. שחקנית טובה פחות הייתה עלולה ליצור דמות לא אנושית, אפילו מפלצתית, אבל צ'סטיין מצטיינת במיוחד ביצירת חיבור רגשי עם כל מי שסובב אותה. אנחנו מבינים לגמרי למה הדמויות נופלות בקלילות לתוך המלכודות שלה - היא גורמת להם לחשוב שאשת הברזל התרככה רק בשבילם - אבל גם לצופים היא מטמינה מלכודות. חצי דמעה ואנחנו שלה - רק אנחנו רואים אותה כמו שהיא באמת! אבל כמו שאר הדון דרייפרים של העולם, לא ברור מה הוא אותו "באמת" ואם בכלל יש לה כזה. 

הסרט לא מתעכב יותר מדי על הפסיכולוגיה שלה וההיסטוריה שהפכה אותה למי שהיא, אלא מתאר את הקמפיין היצירתי והסוער שלה לקידום הצעת החוק ואת המפגש הטעון בינה לבין הקולגות החדשות שלה. כדי לנהל את הקמפיין ערקה סלואן מחברת הענק המבוססת אל חברה קטנה שמתמקדת בנושאים חברתיים. אזמה (גוגו מבאטה-ראו) היא ההפך ממנה - שואפת להישאר מוסרית, נחבאת אל הכלים ובאופן כללי, לוביסטית פחות יעילה. היא המצפון של הסרט, אבל גם כלי משחק עבור שני הצבאות הלוחמים.

"מיס סלואן" הוא סרט מהיר וקריר, שמצריך הרבה ריכוז וגם מידה מסוימת של ריחוק רגשי. הוא קצת דברני מדי בשביל הצופה הממוצע של סרטי מתח, אבל מופרך מדי בשביל מי שבאמת מתעניינים באקטואליה ובפוליטיקה. הוא מותח כשצריך, מסקרן ובלתי צפוי, סיפור שמעדיף הפתעות על פני פתרונות מספקים. אל תצפו כאן לאיזה ניתוח מעמיק וחד של השחיתות השלטונית - זה לא יותר מרקע צבעוני לסיפור מוזר על אישה יוצאת דופן וקרב המוחות שהיא מנהלת מול כל העולם. 

אין תמונה
פאלטרו. כריס מרטין נהנה מכל רגע

אני לא מתה על כאלה סיפורים וגם לא על מותחני "עכשיו הסרט ובסיומו הפתעה", אבל קשה לומר שלא נהניתי מהסרט בכלל. אפילו מצאתי בו מסר קצת יותר מורכב מ"אמרו לא לשחיתות שלטונית" - הוא כן מצליח להסביר היטב עד כמה האמת היא מורכבת יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב. אזמה ואקטיביסטים חמודים מסוגה הם לא הטוב והטהור, בעוד שדולת הנשק או האינדונזים שפוגעים בטבע כדי לייצר שמן דקלים הם הרע המוחלט. המושג "פוסט אמת" - יצירת נקודת מבט עקומה בעזרת עובדות חלקיות או לא מדויקות - לא עולה כאן, אבל ברור למדי שאליזבת סלואן לא מאמינה בגישה כזו. היא רואה את כל התמונה, יודעת שבכל צד יש צודקים ובוחרת למי היא מעדיפה לסייע, משיקולים כלכליים או ערכיים. האם זה הופך את הלובינג למקצוע הומני יותר, לפחות בפוטנציה, מהמוניטין המפוקפק שלו? לא בהכרח, וזה בדיוק המפתח להבנה של כל הסיפור.

 

עזבי אותי מקרבות אגו, יש דם?

מאז שהחורף הגיע כל יציאה מהבית היא בשבילי סרט אימה, כך שההמלצה הבאה מיועדת לאנשים שמסתדרים יותר טוב עם שהייה מחוץ לבית בדצמבר. בר התדר במתחם בית רומנו בתל אביב והפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים (שמארגן, גילוי נאות, החוג לקולנוע וטלוויזיה שבו אני לומדת) מקרינים השבוע שלל סרטי אימה ותיקים וחדשים במסגרת Haunted Cinema. חגיגת הצמרמורות תכלול מחווה לג'ון קרפנטר כולל הקדמה של נבות פפושדו ואהרון קשלס (הבמאים של "כלבת" ו"מי מפחד מהזאב הרע") והקרנות של "ליל כל הקדושים" ו"היצור"; דאבל פיצ'ר זומבים עם "שחר המתים" המקורי ו"מת על המתים" המושלם של אדגר רייט; ערב שיוקדש לסרטי אימה ברשתות חברתיות באצירתו של מבקר הקולנוע אבנר שביט והקרנות של קלאסיקות אימה נוספות, מ"מגרש השדים" עד "המסור".

כבר הזכרתי כאן בעבר שאני וסרטי אימה עוד לומדים להתרגל זה לזה, אבל את "משהו עוקב אחרי" ("It Follows"), מסרטי האימה המדוברים של השנים האחרונות, דווקא ראיתי ואהבתי מאוד. הוא יוקרן בתדר ביום שישי הקרוב ב-23:00 ואני בהחלט ממליצה ללבוש חמישה סוודרים ולצאת לצפות בו על מסך גדול יותר מזה של המחשב שלכם. כל הפרטים שתרצו - בעמוד האירוע בפייסבוק.

אם תעדיפו להישאר בבית בערב השנה החדשה, תומר קמרלינג ואני ליקטנו ממש לא מזמן את הסרטים מ-2016 שאתם צריכים להשלים ודחוף. יש גם כתבה מקבילה לסדרות, כי כל מסך בלילה שחור (סליחה).

תמונות קצרות: בשנה הבאה נשב בבית הקולנוע ונספור סרטים שהם לא רימייקים