ג'סיקה צ'סטיין מגלמת אישה קשוחה, עוצמתית וקרת לב למראה, אך מתחת לפני השטח יש לה ערכים אציליים ולב חם. כל צעד שהיא עושה עולה למישהו המון כסף והיא חייבת להיות חכמה מספיק כדי לציית לצו מצפונה בלי לרסק חפים מפשע בדרך. את כל זה היא עושה תוך כדי דיקלום משפטים ארוכים, שנונים ומפותלים. התקציר הזה מתאים בדיוק ל"המשחק הגדול", אבל גם ל"מיס סלואן", סרט נשכח למדי משנה שעברה, שלא זכה לתשומת לב בעונת הפרסים. "המשחק הגדול", סרטו הראשון כבמאי של ארון סורקין, דווקא מושך הרבה תשומת לב ומועמדויות לפרס התסריט והשחקנית. אם שני הסרטים האלה היו מתאחדים בדרך נס למפלצת פטפוטים וטוויסטים בעלילה, שניהם כנראה היו מרוויחים. הם לא, לכן אין מנוס אלא להכריז - "מיס סלואן" עשה ארון סורקין יותר טוב מהסורקין האורגינל.
סורקין, למקרה שלא שמעתם את השם מעולם איכשהו, הוא אחד התסריטאים המוכרים והאהובים בעולם, כזה שאנשים הולכים לקולנוע במיוחד בשבילו, בלי קשר לזהות הבמאי או אפילו השחקנים. יש לו חמישה פרסי אמי על "הבית הלבן" ואוסקר על כתיבת "הרשת החברתית", וברזומה שלו תמצאו גם את "חדר החדשות", "מאניבול" ו"סטיב ג'ובס". "המשחק הגדול", באופן חריג עבורו, מעמיד במרכזו אישה - מולי בלום, שהקימה אימפריה בזכות משחקי פוקר אקסקלוסיביים לעשירים ומפורסמים. בלום נראית כמו ההמשך המתבקש לאנטי-גיבורים כמו צוקרברג וג'ובס, אבל כשסורקין סוף סוף כותב אישה בתפקיד הראשי יורד לו החשק לכתוב אותה מורכבת ואכזרית. להפך, הוא נוהג בה בעדינות יתרה, אולי אפילו מכבד אותה יותר מדי, עד שזה הופך לפטרוני ומקטין.
הסרט מבוסס על ספרה של בלום האמיתית ומתרחש על רקע המשפט שלה, לאחר שנתפסה וכל הכסף שהרוויחה במשחקים הוחרם. את הסיפור היא מגוללת באוזניו של עורך הדין שלה (אידריס אלבה), דמות בדיונית שיש בה לא מעט מסורקין עצמו. הסיפור מתחיל בפציעה שאילצה את בלום הצעירה לפרוש מהעיסוק בסקי מקצועי. לדאבונו של אביה הקשוח והתובעני (קווין קוסטנר), במקום לימודי המשפטים היא ממשיכה לחיים רגילים של צעירה בלוס אנג'לס, אך במהרה מגלה את השאפתנות שלה מחדש כשהיא מתחילה להפעיל משחק פוקר מחתרתי. מהמשחק הקטן שהיא עוזרת לארגן, היא ממשיכה למשחק משלה בתנאים יוקרתיים ומפנקים, שמושך אליו שחקנים מיומנים ובעלי הון שרוצים לשחק נגדם.
התסריטאי לא מתגלה כבמאי למופת בסרטו הראשון - הסרט ארוך מדי, הטון שלו לא אחיד ויש בו לא מעט רגעים מיותרים שבמאי מיומן יותר היה מסלק החוצה. עם זאת, הוא בהחלט יודע לבחור שחקנים. צ'סטיין דומה יותר בסרט ללנה דל ריי מאשר למולי בלום (שדווקא נראית כמו ג'ניפר לאב יואיט), אבל היא תמיד מעולה, גם בתפקיד הבלתי מספק הזה. לצידה על דוכן המנצחים נמצא מייקל סרה בתפקיד מפתיע ומצוין ככוכב הוליוודי חובב פוקר עם צד אפל (דמות חסרת שם בסרט שכנראה מבוססת על טובי מקגוויר).
הסצנות הכי טובות בסרט מתרחשות כשמולי עושה את מה שהיא טובה בו - בונה את המשחק ואז מנהלת אותו ביד רמה אך גם מלטפת. כשהיא מנפנפת את המחזר המציק שלה (כריס או'דאוד) היא אפילו קצת מצחיקה. בשאר הזמן יש בה משהו רך, אדיב ופאסיבי מדי - כל התכונות "הנשיות" שכותב יכול להפעיל כדי להפוך את הדמות שלו לפחות מאיימת. הפוקר לא ממש חשוב ואפילו לא הסמים, הכסף או ההצלחה הכלכלית - העיקר כאן הוא טראומות הילדות של מולי והתסביכים שנגרמו לה בבגרות כתוצאה מהן.
יותר מאשר מחקר דמות, הסרט מרגיש כמו כתב הגנה על הגיבורה שלו. סורקין נשאב בכזו חדווה לתפקיד הסנגור שבמקום לכתוב דמות מעניינת ומורכבת, הוא מתעקש שבלום היא אישה עדינה וטובת לב שנסחפה לעולם הזה בטעות ורק רצתה שיאהבו אותה, כפיצוי על נחשו-מה. תארו לכם שבסוף "הרשת החברתית" יתברר שאת כל זה צוקרברג עשה כדי להתנקם בבחורה שעזבה אותו, או שבסוף "סטיב ג'ובס" יתברר שהסיפור הוא בכלל על איש שלומד איך להיות אבא טוב ואוהב. אה, רגע, זה באמת מה שקרה בסוף. למה אנחנו אוהבים את סורקין, בעצם? אה, כי הוא כותב דיאלוגים שנונים. נכון. רק אם אפשר בפעם הבאה לרחם עלינו עם פחות משעתיים וחצי של הדיאלוגים האלה זה יהיה מאוד נחמד, תודה.
mako תרבות בפייסבוק