איך אנחנו מצפים לשרוד עוד כמה מאות שנים על כוכב הלכת הזה כשאנחנו מחנכים פעוטות לאהוב מכוניות? אני שואלת ברצינות. זאטוט ממוצע בעולם המערבי משחק בכלי רכב קטנים וצבעוניים עוד לפני שהוא יודע לחגור חגורה לבד. פעוטות רבים מפתחים בגילאי 2-4 תסמונת רפואית משונה שגורמת להם לרוץ הלוך ושוב במסדרון ולצרוח "טרקטור!!!" במשך אחר צהריים שלם. ולמה? מה יש במכונית שהופך דווקא אותה לשלב כה משמעותי בהתפתחות הילד? אנחנו מדברים פה על קופסה עם גלגלים שפולטת זיהום אוויר ועולה להורים שלו המון כסף.
את האובססיה התמוהה הזו פיקסאר מזינים בהתלהבות. בכל זאת, צריך לממן איכשהו את כל הסרטים הבוגרים והמיוחדים שאמא, אבא, הדודים ואפילו סבתא אוהבים. כמובן שתוך סופ"ש אחד הסרט כבר תפס את המקום הראשון בטבלת שוברי הקופות, הרי איזה ילד לא ירצה לראות מכוניות בצבעים עזים מחייכות, רוקדות ומקניטות אחת את השנייה במשך שעה וחצי? וההורים - על מה יש להם להתלונן פה? זה פחות רועש ומעצבן מכל דבר שהמיניונים מעורבים בו ואין כאן שירים שהילדים ירצו לשמוע 20 פעם ברצף. כולם זוכים, חוץ ממי שאין לו ילדים בני ובנות 7 ומטה, או שאיננו אחד כזה בעצמו.
למקרה ששכחתם או שנמנמתם כל עוד הקטן בהה בטלוויזיה, "מכוניות" המקורי סיפר על ספידי / Lightning מקווין (אוון וילסון), מכונית מירוץ ממין זכר, יהיר ומרוכז בעצמו, שמגיע לעיירה אמריקאית קטנה ונידחת ולומד מתושביה החמודים את קסמם של החיים הפשוטים. ב"מכוניות 2" חברו הטוב של ספידי, מטור, אוטו גרר חלוד ומעצבן (לארי דה כייבל גאי), יוצא להרפתקה בינלאומית כמרגל או משהו. הראשון היה חביב ותו לא, השני הוכתר על ידי הקונצנזוס כסרט הכי גרוע שפיקסאר עשו אי פעם בהפרש ניכר. הסרט החדש לא מתקרב להיות אסון ברמה של קודמו, אבל הוא רחוק מהסטנדרט הגבוה של האולפן.
אז מה הסיפור הפעם? עולם המירוצים משתנה וספידי חושש שעוד רגע יבעטו אותו החוצה מהמסלול. "צעצוע של סיפור" 2 ו-3, וכמובן "למעלה" כבר עשו מטעמים מסיפור דומה, אבל "מכוניות 3" לא ממש טורח. אין בו את הרגישות, החוכמה והייחוד שהיו בכל אלה, או אפילו בהמשכונים כמו "מוצאים את דורי" או "בית ספר למפלצות". ספידי מקווין יכול לדבר כמה שבא לו על זה שהוא עדיין צעיר ומלא עזוז, אבל הסרט בכיכובו עייף יותר מהורה לפעוט בן 3 שקיבל מסבתא צעצוע שעושה קולות.
זה סרט כל כך לא מרשים שפחות מיממה אחרי הצפייה כבר קשה לי לשחזר מה קרה בו. ספידי עשה תאונה, חווה משבר, פגש מאמנת צעירה (קריסטלה אלונזו) שנעוריה וביצועיה המרשימים גרמו לו להרגיש עוד יותר זקן, השניים יצאו למסע ב"אמריקה האמיתית", למדו כל מיני דברים, הפכו לחברים טובים, בסוף כמובן יש מירוץ. עלילה בסיסית לגמרי, דמויות ראשיות עם אופי נזיל עד בלתי קיים ודמויות משנה שטוחות לחלוטין. הסצנה היחידה שעוררה בי רגש כלשהו כללה הופעה להקת מכוניות בפאב והרגש היה בלבול. מכונית מנגנת בגיטרה בס, למען השם.
אחת הקלישאות העייפות ביותר בסרט היא הדינמיקה בין ספידי והמאמנת שהופכת לתלמידתו. קרוז רמירז, נאמר לנו בראשית הסרט, היא המאמנת הכי טובה בתחום - מוכשרת, מהירה, חכמה. אך למעשה, כך נגלה במהרה, היא ערימה של רגשי נחיתות על גלגלים. היו לה חלומות אחרים לגמרי אבל לא היה לה מספיק ביטחון עצמי כדי לרדוף אחריהם. איזה מזל שבין כל המכוניות-גברים הקשוחים שחושבים שאין לה סיכוי להצליח יש גם מכונית-גבר אחד שמאמין בה ומוכן לעזור לה בהגשמת החלום - לא לפני שהוא מוריד לה את הביטחון בעצמו אחרי שמשהו רע קורה לו (באשמתו ולא באשמתה), ובטח לא לפני שאומרים לו מפורשות שלהיות מנטור זה מספק ממש כמו להיות ספורטאי מפורסם. אם במקום צעיר ביריון ורשע המאמנת לשעבר הייתה המתחרה של ספידי במירוץ האחרון שלו, הייתה כאן דרמה אמיתית. בחור שחצן שקשה לו לראות מעבר לפגוש שלו במשך סרט שלם אבל בסוף מצליח? מיצינו. ממש מיצינו.
mako תרבות בפייסבוק